ענבי הגפן

יש שם שבר.

את לא רואה אותו. או לא רוצה לראות.

בהתחלה הוא היה קטן, אי אפשר היה להבחין בו. הוא נח שם, בנקודה נידחת בקצה הלב, מתחת לכל הכדורים, החמצן והרגשות.

אבל עם הזמן הוא התעצם. הזמן עושה את שלו, כרגיל.

אחר כך, נהיה לו קצת בודד, אז הוא לקח צעד אחד קדימה ועבר לשכון בחדר השמאלי, אבל גם שם לא היה מספיק אור. הוא ניסה לפרוץ דרך בטוחה החוצה. לחופש.

והוא עשה את זה נהדר.

דרך הריאות, הצלעות, הבשר והעור.

עכשיו הוא כבר עצום. איימתני.עם חור ב

לב קשה לי קצת לישון בלילות, את יודעת איך זה, הרפלקסים איטיים יותר... המוח מרגיש אבוד.

והכל צף בחזרה. יוצא עם הדם. מחרחר.

זמן זה זמן.

שנה. שנה של כאבים המופיעים בעיקר בבית הכנסת. כשהלב דופק פתאום יותר חזק.

כשאני חושבת על זה, הייתה גם פעם או פעמיים בטרמפיאדה, והכל ללא מילים.

כמו שאני רוא, או מתארת לעצמי- גם לך יש שבר. אולי עמוק משלי. אבל מי אני שאשפוט?! בטח שלך פרץ מכמה מקומות, ולא רק מהלב, כמו אצלי.

אבל עכשיו הצלחת. הצלחת לרפא לפחות את חלקו (או את כולו, תלוי בבחירתך). אשרייך ומזל טוב לך! באמת ששמחתי בשמחתך.

האם תאפשרי לי לרפא גם את השבר שלי ולבוא לשמוח איתך?

לא אחייה לנצח עם שבר כזה. הוא מעמיק, בסוף יחצה את הלב לשניים.

לא אכפה את עצמי, בסופו של דבר זו בחירה שלך. רק רציתי שתדעי שזה כואב. לא רק לך.