"חמול על מעשיך ותשמח במעשיך...
והייתם שם, בחולצות לבנות.
במה. תאורה. מסכים ואתם כמרחפים, לא קשורים למקום שעליו אתם עומדים. נעלים וטהורים. רחוקים מכולם, ממני.
ויאמרו לך חוסיך בצדקתך עמוסיך...
עוצמת עיניי. מנסה לחוש, להרגיש, לטעום עוד מן הקדושה האופפת אתכם.
והכינור בוכה, זועק- ואני איתו. עיניי אדומות, מתעקשות להמשיך ולהביט בכם. אני מסתנוורת. [איננו באותה המדרגה].
תוקדש אדון על כל מעשיך...
ואיתכם על הבמה לא עשרה בלבד, כי אם כל נופליכם, נופלינו, והבולטים שבהם- שמונה, במעגל הקדמי, מניחים ידיהם על כתפיכם, שרים איתכם.
כי מקדישך כקדושתך קידשת...
צמרמורת עוטפתני. מנסה לאחוז במילים, להתקרב אליכם כמושכת חבל הצלה אל האמת.
נאה לקדוש פאר מקדושים"
ואתם יושבים סביב שולחן, אבירי השולחן העגול. האבירים שלא מפסיקים לכאוב אך בד בבד לצמוח מתוך הכאב, להפיץ את שלהבת הנרות שעל השולחן כלפי חוץ, להקרין מעט מן האור, הטוהר והחיות העוטפת אתכם-
קדושים.
צפה ב-EXIF
תגובות
ואם את חושבת שלא קראתי.
(רק שבנתיים כל מה שיש לי לומר הוא להצטרף לבת שמש שאין זה מונולוג).
כל מילה אחרת עדיין אין לי.
ממש הכנסת אותי לזה. :)