אחרי החטא שכבש,
שהטריף את חושי,
אחרי ליבי החלש,
שלא עצר את מעשי,
אחרי הרגע הניצחי,
שהמשיך ולא עצר,
אחרי הנצח הרגעי,
שאת כולי שבר,
אחרי הבכי בלילות,
שלא רציתי לעצור,
אחרי סופים והתחלות,
שהתייאשתי מליצור,
אחרי הגשם והשמש,
אחרי הלילה והיום,
אחרי עוד הפסד מאמש,
שניפץ את החלום,
אחרי תפילות ריקות מטעם,
כשהמעיין שלי כבר ריק,
כבר לא נותר אפילו זעם,
אלא לב שמתמוטט,
אחרי השקט הרועש,
שאותי הותיר חירשת,
כי את הרעש השקט,
כבר אינני מבקשת,
אחרי היופי והחוסן,
שנמאס לי לשדר,
כשהתרוקנתי מהתוכן,
מה שנותר-להתבגר.
תגובות
בס"ד
אהבתי את ההשוואה בין "הרגע הניצחי" וה"נצח הרגעי"
נגע בי מאוד..
כתוב בטוב טעם.
תפילות אינן שוות ריקם, הן בוקעות רקיעים ומכשולים- כמו מים החוצבים בסלע ואת הסימנים משאירים.
כי אין יאוש בעולם.
כמובן , שלהתבגר זה דבר חשוב וחיוני.
ברכות והצלחות בהמשך.
"אחרי ליבי נחלש
שלא עצר את מעשי..."
והנצח הרגעי והרגע הנצחי,
ממש שובר את הלב
ו"אין יותר שלם - מלב שבור"...
את טובה בחרוזים, אאה? :- ), נהנתי מאד (אף על פי שזה שיר עצוב), לפחות בסוף יש סוג של אופטימיות, אני מקווה. אבל הדרך לשם, לאופטימיות, רצופה מאמצים ונסיונות, וזה מתבטא חזק בשיר.