יצירות של (שמע)ישראל

אם הייתי יכולה
הייתי תולשת אבן אבן,
ומשליכה אותה רחוק.
כדי שתרגישי מה זה להיות רחוקה ממך.
הייתי מכריחה אותך להישאר לבד,
ולשכוח לאן את שייכת.
הייתי זורעת בך כיסופים אליך,
עד שהיית מתייאשת.
הכוחות שלך היו הופכים להרס.
האהבה להיזק.
הגעגוע לכאב.
אולי היית מבינה אותי.
אם הייתי יכולה
הייתי מחזירה אליך את בניך,
ומנקה ממך את כל השאר.
כדי

עצום רגע את העיניים.
ממה אתה פוחד?
שאראה את מה שמסתתר לך מאחורי הנפש?
שאברח?
שאתקרב?
וממה אני פוחד?
שאשכח שיש אלוקים בתוכך?
או שאחוש בנוח כשאינך מתבונן?
ולמה רק אחרי שישנים, יש לי את האומץ
לעצום עיניים בעודך מסתכל
ולהיות אני גם כשאינך עוצם עיניים?

אשתתף בציבור שכליים,
עד אשקע בתהום הרוח.
אתמקד בלשוני הכאב,
אתמכר למעוף הזחוח.
ואבקש האמת הכנה,
שאבדה לה בין לב לריאה.
פרח לאוויר החמצן מתוכי,
עד אדמע בשמיעת טהרה.
אמשמש בבגדי הכיסוי,
המסתיר גאוות הבגידה,
ואריח המוות מקצה החיות,
עד הד ערב ההארה.
בגובה עיני?

כל השברים שהגלו את עוצמתי,
מול כל העצמיות שנתגלתה במשברים,
מבין ההריסות הרוחניות -
רוחניות פרחה באויר.
פרחה לאויר...
עמדנו על האמת
המעורערת מיסודה.
הסכמנו לפרוץ חומות.
ולעמוד על דעתנו שלא לישבה.
למען נשתחרר מגבולות היציבות.

עמוק,
מתחת לשמיכה, מרחף.
רחוק,
מנחם את הלב העייף.
נשבע שאבכה לך.
מתחנן.
אך אישוני משוטטים

בחושך,
הכל נראה צבעוני ושווה.
לבד,
מובן לי קצת הבלאגן הזה.
נשבע שאביט לשם,
אל הטוב,
אך עיני משוטטות

בחדר,
רוצה לסלק את הניכור.
במחשבה,
רוצה להרגיש את החיבור.
לרעות אותי לאהבה.
אך רגלי כושלות.

נפלנו אלפים בנפשות,
כאלפיים שנות גלות מיתממות.
נתרחקנו מפתחי האדמה,
נפתחנו וברחה לה התמימות.

שמים קפאו במקומם,
וישראל נשרפו למרחוק.
העינים הציפו את צחוקם,
ועשבים העצימו הירוק.

שירתם קרעה רקיע בשכולם,
פתחה ליבם אל הרועה וניגונו.
פצה מרכז האדמה לאיחודם,
ובלעה המחלוקת לרצונו.

אש שורפת בקרבי,
השראה בלתי מעובדת,
ומבלבול רוחות טובות,
נשרטת ממשב ומועדת.

נמשכת אחר הניגוד,
פוגמת בקשר טעון,
והכל בניחוח חדש,
בתבלין שבסיכון.

משחקת בכוחות של אנשים,
כשחיוך מופיע על פני,
תמורת הישגיות מהכלל,
עוד אאבד תכליתי בודאי.

ניתוק מעצמי לעצמאותי,
כפירה באשיותי הקודמת,
חרטה על חוזקה שאבדה,
בתירוץ נתינה מיתממת.
פותחת סכר לרוחות הפרצים,
ואוטמת דמעות למולך...
מתכרבלת בלב שדה הקוצים,
בין מוקשים והתעלמות מקולך..
שותקת כי רוקנתי מעומק מבט,
אולי דמעה התקשתה ועיוורה,
נשרכת אחר עקבותי מהעבר,
משארית כוחותי מדדה.

קפצו גיצים בליל תיקון
ושרפו את התמימות.
השפיות מעט כבתה
התלהטה האטימות.
הלהבה שלנו בערה
ודחתה את הכהות.
היא התפשטה למותי
ביצר החיות.
עת חשבתי התאהבתי
לא הלב גדר האש.
אני נכוותי ונכבתי
עת בערת מבקש.
נכסף אל החיבור
נחשף אל הניכור,
שרפתי את היופי-

לא אשאלך אם אהבת
אענה בכיסופי הכנים
לא אחשוף את שכאבת
לאורך אותן השנים.
 
בגלות לנפשי בלעדיך
כבר הספקתי למצוא בית חם
לגעגוע בלבעור לעיניך
הצופנות חלומות בחובן.
 
ולא אגיד לך שטעיתי
כשביקשתי לברוח לבד
עוד שניה וכמעט שנכשלתי
והיית איתי לאחד.

עוד אראה בשמחתך
עוצמתי ירושלים,
ואנקה את רצפתך
מזוהמת הזרים.

אשובה לליבך
כשתשובי לעיניים,
ארווה את דמך
בצימאון לחיים.

ולא אני יחידתך
שאתחשמל מהקרניים,
בהם תאירי את עמך
ותצמיחי לאוייבים.

ויוכיחך הדרך
שהנשגב שבשמים,
במילוי הבטחתך-
אדון האדונים.

אל תסתובבי כשהוא יבוא.
בואי ואראה לך את הדרך.
ואם תרצי לחכות
כדי להשתנות,
אין בכך כל ערך..

אל תזכרי את מילותיו.
כי הוא שיקר לך, ואליו!
גם הוא ניסה
להתרחק, להתחזק,
עזבי אותו. תפני לו גב..

אל תסתובבי כשהוא יבוא
זה רק יזיק לך כשתראי
הוא התגבר
הוא התבגר
הוא לא יזכור איך תיראי!

אל תיזכרי את מילותיו.
אל תסתובבי אליו!
מניסיון,
של

מחפשת את העומק שבשכל הישר
את החוט המחבר בין הנגלה והנסתר
האמת המוצפנת בבאר החכמה
המתרפקת על תקווה ואהבה תמה.

חותרת את המציאות על גבי, מאחור
מתחדשת לעצמי באפשרות לבחור
מתאהבת בעצמי, זכה וברה,
בשלב טבילה בבאר הטהרה.

וטעמתי הזדככות ונשימה אחת שלמה
את חיי אעמיס לשלמות התקומה
אכלה הבלי הזמן ולא אשקוט
הלא אין שמחה כהתרת הספקות.

הזדעקות על זעקה

שרבצה בצהר

קטן באורי.

כשהושחתה פיסת חן

והתבשרה.

והתקלפה כעורי בכאב

ונפרמה כחוט תיל

לצווארי החשוף.

תשובה.

הייתי רוצה לרצות מספיק לעשות רצונך
לזכות להיות זכאית לפניך בזכותי
להרע ליצר הרע, ולהזיזו מדרך הרע,
ובטוב להיטיב ליצר הטוב להאמין שהכל לטובה.

הייתי רוצה לבקש להפסיק רק לבקש,
ולקבל את זה שתכליתי בחיים היא לא רק לקבל.
הייתי רוצה לדעת שבעצם אני לא יודעת כלום,
ולהאמין שאם רק אאמין- האמונה רק תגדל.

הייתי רוצה להאיר את האור ולזכות להתעורר
ולהיות בטוחה בביטחון

הפסקתי לכתוב כבר תקופה ארוכה.
כנראה שאיבדתי תמימות מתוקה.
אנא, סלח לי אלי על תקופות מרירות,
ועל איך שנפלתי אל בין השורות..
אבא, אני מתפרקת.
נחנקת.
צועקת אליך- עזור לי אלי!
אבא, אם רק הייתי בוחרת.
את כל מה שטוב בשבילי.
איני יודעת מספיק ואיני מבינה,
מה עלי לעשות כדי להשרות השכינה.
איך אגרום לאחר לעשות דבר,
שאני לא אפול בו ויהיה מאוחר..
לתקן.

אז ארזתי את חיי מתוך המקום הנורא ההוא.
הרגשתי שם לא אני. כאילו שאני עושה מה שהוא רצה שאעשה.
הוא- הכוונה ליצר. בעצם לא..הכוונה אליו. אל יפה העיניים ההוא....או שהוא היצר..
הרגשתי רע. הרגשתי מושפלת. כאילו כולם עשו לי רנטגן בכל פעם שעברתי שם. כאילו הם קוראים לי את המחשבות....
שמחתי.
נפטרתי מהמקום הנורא ההוא.
ארזתי את חיי? על מי אני מנסה לעבוד? אני תקועה עמוק עמוק שם, עם יפה העיניים

אבא לקח פרי אהבה,
ונטע אותו בעולם.
בין סופות רעמים,
והרבה משברים,
רצה שיתקדם ויהיה מושלם.

אבא נתן לו לבחור בכיוון,
בכל צומת שאליה יגיע,
אבא שלח לו עזרה,ואמר,
שהוא עוד יצמח וישפיע.

אבא עכשיו מסתכל מלמעלה,
ורואה אותו מתמוטט,
ואבא רוצה שהפרח ישמח,
כי עוד מעט, הכל יהיה שקט.

אבא מרגיש ברטט קל,
ומגלה שהילד פוחד ובוכה,
אבא הזכיר

שקע בבטן, שקע עמוק,
ויצר הרע כבר ממני רחוק,
הרגשה נעימה, בעיני דמעות,
ורגע האושר, רגע מתוק.

אבא איתי, כבר אינני סובלת,
שאלות של כפירה כבר אינני שואלת,
אור תורה בתוכי, כגחלת בוערת,
וכל מחיצה, מאליה נשברת.

שמחת השלום בלבי התמקמה,
נפשי הפצועה כבר מזמן השתקמה,
אבא, הורמתני מן האדמה,
ומהיאוש גאלתני בידך הרמה.

באמונה שלמה אני מאמינה
שבמהרה תשוב לכאן שכינה.
משיח צדקנו כבר קיבל אור ירוק,
וריח גאולה, ריח מתוק.

צחוק בעיני, נשמה מאירה,
טיפוס לשלבים בתדירות מהירה,
אבא, בתחנון כורעת כריעה,
שתמיד אעבדך באהבה וביראה.

אחרי החטא שכבש,
שהטריף את חושי,
אחרי ליבי החלש,
שלא עצר את מעשי,
אחרי הרגע הניצחי,
שהמשיך ולא עצר,
אחרי הנצח הרגעי,
שאת כולי שבר,
אחרי הבכי בלילות,
שלא רציתי לעצור,
אחרי סופים והתחלות,
שהתייאשתי מליצור,
אחרי הגשם והשמש,
אחרי הלילה והיום,
אחרי עוד הפסד מאמש,
שניפץ את החלום,
אחרי תפילות ריקות מטעם,
כשהמעיין שלי כבר ריק,
כבר לא נותר

שיחת חירשים,
אחרי כל כך הרבה זמן של שתיקה.
מבט תוהה
כשוודאות נצחית התמוססה והסתלקה.
ואיפה הם הימים
בהם הספיקה אהבה
כדי להביע את מה שמתחבא
בין הריסות השחיקה?
בנתק החיים,
חדרי הלב נפעמים מהיעדר היקר.
הגעגוע ממלא
את המרחק המתמקם בקשר העקר.
האם אדע אי פעם
למצוא בתוכינו
את הרצון והכוחות להתעלות
לפני שמאוחר?
אולי תליתי תקוותי
בזיכרון שנעלם

כולם הולכים בתלם.
כל אחד משל עצמו.
דולים רצון להתמלא,
אך נאטמים מפחד להעמיק.
כולנו משועבדים לרצון לברוח אל החופש.
מה נעלה אדם ששם פעמיו
במחשבה ארוכה.

יוצרים את האורות
בבוהו ובוהו של החיים.
כוכב אחד נוצץ במעגל,
אורו מקיף,
סביב צירו הלוך ושוב.
תילי תילים של מחשבות
בהיבראן ביום הרביעי.
על אדם קטן בכתר אחד,
מתחדש בחושך,
מונה ימיו וחוזר, וישר

כבר שנים לא התבהר לי
את שליבי תוהה עליו.
אם לזמן אין תוקף,
ולמקום אין ממשות,
אז פסגת השכליות היא להגיע לטיפשות?

ככל שפנימי - כך מנותק,
וחיצוני זו גשמיות,
והישר מוביל למוות,
ותהליך - להתחדשות,
האהבה היא יחס נעלה
אל הנגלה או הנסתר,
אך יחס מתייחס בהשוואה אל המוכר.
ומהי אהבה?

בטרם המיית נשמתי
נכספה לפניך,
ונחשפה בפני,
אחוש הסתלקות הקטנות.

ובטרם אכיל קדשך
ברעיון הגדלות,
אייחל להבין רצוני.

משתוקק להתיר הסבכים,
לדלג נדבחים,
להשליך נידחים,
ולדמוע.

לא אוכל להכיל את נפשי
המוצפת רגשות אהבה
זעומה שכמותי, יצור אנושי
ועדיין זוכה לקרבה.

לא ארשה לכלות את רוחי
הכמהה לכוחות אחיזה
כי זכיתי ברגע לנשום את רוחי
שזרעה בליבי תעוזה.

לא אפיל לערבב נשמתי
הנלכדת בתהום הגלות
אשתדל להכניע אוטמי אמיתתי
ולעשות רצונך בגדלות.

כואב לצלול להבל,
כשביד כוס סויה מקרטון.
וכשתבדוק עומקו בקרע שבר,
עוד תצטער שלא היה זה אלכוהול.
פשוט היה לקרוס,
להאשים את המילים,
לוודא שהדגים בים המלח
לא רדודים יותר מהחיים.

ניגון בניחוח אלול
קורא לי לשוב לשתיקה.
מציב מחיצה של בלבול
מייחד קדושה ותשוקה.
מועקה מתוקה עוטפת
מפרידה נשמתי מהמון
מזכירה שאתה מחכה
שאשוב ממצב קיפאון.

חיי משתנים לנגד עיני
העיוורות למצב.
הדחקה חיובית ממחשבותי
ניצלתי לפחות לעכשיו.
 
וכל מה שהיה לקביעות בימי
שמילא בכח נשגב,
מתרוצץ, מאיים לשבר עצמותי
וישבור את ליבי ויכאב.
 
וכל מה שנתן משמעות לנפילותי
את שארית הטומאה לא ישאב.
אך אתחדש ואגדיל כוחותי
והלב רסיסי אהבה ישאב.

אולי אמצא את מקומי
בין הפליטים בתחנה.
בין הדקירות בלב של המרכז.

ואתנתק מעולמי
ואתפרקד מתוך שינה,
ואהיה ליד השוק המרוכז.

אולי לא אזכור את שמי
ואצפה להבנה,
ואדע- אני אדם מבוזבז.

ומי יירק לכיווני,
לנרקומן בתחנה?
בזוי בין כל הבאז..

בוא נפסיק להסתתר מהמראה שמולנו
העולם רואה שעובדים עליו בעיניים.
בוא נפסיק לחשוב רק על עצמנו
כי זה פחד ולא יראת שמיים.

בוא במקום לשמוע לאחר
נלמד להקשיב קצת גם לנו,
בוא נפסיק לבקר ביקורת בונה
ונפתח קצת את הבונקר שלנו.

בוא יום אחד נקום באיזה בוקר
ונאפשר לעצמנו להתעורר.
בוא נרשה לעצמנו לברוח פנימה
ונבנה גורל קצת אחר...

כלואה בין רגשות
קראתי דרור לאשמתי.
כשזעקות עוד לוחשות
אשובה אל נתיבתי.

בנאומים ובדרשות
על תכנון לבריחתי,
עם כוחותי דורשות דרישות
להתחבר לבחירתי.

פגישה אחר פגישות
מחיצותי במחיצתי
מהחלטות שגויות מושות
כדי להגדיל נחיצותי.

הן התחברו, הנפשות
להחזירי לנשמתי,
וחדלו להתקשות,
להתקשות מול טעותי.

כשאנסה להיות איזו נפש טובה
אגלה שאבלע את עצמי
כי גם משאבה חזקה כמו הלב
נקרעת בסוף.
אולי בין כל הרצונות.

כפוית טובה אני.
אביט אל עצמי
ואבוש.

את טפטופי השקיפות
אכסה.
לא אודה עליהן.
גם לא על האמת.

וכשאומר אפנה כשאתפנה-
לא אפנה.
רק אכסה את הלב.
ואקרע את השקיפות.

שמרתי את עצמי אז כיסיתי עצמי ושמחתי על עצמי
בשבילך למענך שסמכתי עלייך
כדי שאף אחד כדי שלא אוכל לחשוב שלא תיתן שנדע
לא יגיד שביזבזתי שלא שמרתי
שלא הייתי כשרה מספיק. את כל מה שנתת לי. את הטוהר שנתת בי.

כל הדמעות שכיבו את הלהב
הציתו בי את אש התורה.
וכל פתיל קצר שנדלק ושרף
החשיך בי כל טיפה מוארה.

ערבות הנפש צחקו ביום
ניצוץ הטוהר הבריק בלילות
ואני עצמי שהייתי אתמול-
כבר לעולם לא אחזור להיות.

הבדלה.
מפרידה בין הקודש לחול,
הופכת אותך למה שהיית-
משהו זול.
זהו. השבת נגמרה,
היצר חזר.
אף פעם אצלו זה לא מאוחר.
בשבת את מלכה,
בשבוע את חול.

הבדלה- כמו עשבי בשמים.
התבשמת בקדושה,
ועכשיו-את מורידה אותה לאדמה.
מקווה שתנבט שוב-
בשבת הבאה.

הבדלה.בדיוק כמו הנר.
בשבת את האור,
בחול יש רק חושך.

הבדלה.
היין משמח לבב אנוש,
ומשכר

כשהלכתי לבד,
לבד בעולם,
אז ראיתי שם פרח.
הוא נראה מאושר וקורן,
שהמתיק כל פיסה של ריח.
זה מוזר שטוב לו לבד,
כך חשבתי.
זה מוזר שיש מישהו בעולם-
שטוב לו לבד.
אבל אולי, בעצם, כשאתה לבד-
יש לך זמן אמיתי,
להיות עם עצמך כן-
וליצור לך רגע איכותי.
וזה נכון שקשה.
ולא טוב היות האדם לבדו.
אבל ברגע אחד של לבד,
של בדידות,
אתה בונה את עצמך.
את

הלב שלי צמא לתורה
הנפש, רוצה להתחזק.
וזה קשה כשאין לך עזרה
ואתה לא מצליח מהרע להתרחק.

אף אדם, וגם הכי שינסה,
לא יכול לתת לי מענה.
זו- עצת יצר הרע
שבגללה אתה כבר לא פונה.

אם רק תפתח את העיניים
תזכה לגלות
שאם מחפשים היטב,
מוצאים תשובות לשאלות.

אנשים טובים באמצע הדרך,
אך גם בתחילה ובסוף המסלול
אנשים טובים בעלי ערך
שעוזרים לך

אבא שלי הנחה לי דרך
בה מתכון לאושר אמיתי.
אבא אמר שהיא התרופה
והיא מה שינחה אותי.
אבא כתב לי במיוחד
עוד דרכים להתקרב.
אבא אפילו הוסיף לי תכונות
שאיתן אל היופי אוכל להישאב.

אבא נתן לי חולשות,
אבא אמר שזה רק יעזור,
אבא אפילו נטע רגשות
שיעזרו לי על היצר לגבור.
אבא הביא לי מתנה מיוחדת,
מתנה שתלווה אותי בכל הליכותי,
אבא נתן לי אפשרות
לשפוך

יקרה בעיניך ה'
רוחי ונשמתי
גדולה מנשוא, אלוקי!
יראתי מפניך.
עצום כוחך, ריבונו של עולם!
מכל הניתן לדמיון.
עמוקה ונסתרת דרכך!
מאוקיינוס מלא שאלות.
קטנה אני מלפניך.
סודך נשגב מבינתי.
עומדת אני מלפניך,
ומתבוססת בכלימתי.

גם הוא מחפש אותו.
זה הלב הזה שלא יודע שקר.
שיודע בריחה וצמיחה
ואומץ.
הוא מרטיב את הדמעה,
כדי שירד מפלס המלח.
מחבק את הכנות,
שלא תוסט לשאול.
הוא מדבר עם האמת שלי.
מציף אותה בשאלות,
ובורח לחפש אותו.

כל השערים ננעלו.
כבר אפשר לכבס את הצביעות.
לתפור את הקרעים,
להמשיך לאכול עצמי בשקרים.

המפתח לתיקון בידי.
ואיתו היכולת לשבור.
למרוח את החומר בקרם לבן,
ולטבול במים החיים.

ניתן להתחדש בכל רגע.
אפשרי גם ליפול לעצבות.
בצומת דרכים לבחירה החופשית,
פוחד לאבד השפיות.

לא רציתי לעזוב
ונטשתי רצוני.
ואחשיב את הרוב
וארבה דמיוני.
מצטער הקרוב ודובק בי
ריחוק.
ואשקר לאמת
עד תמות החיות.

בין קולות מלחשים,
ואנשים מיואשים,
חיוך אחד קטן וטוב,
מתיר לי רגע לאהוב.

ברגעים גוועים לאבדון,
ונשמות גוועות לפיתרון,
ארצה לגבוה מרחקים,
ולהציל הרחוקים.

וכשאמצא אותם עמוק,
אדע שחלק בי רחוק,
כי חלקי במרחקים.
קראתי ממעמקים.

לאן שלא אפנה
אפחד שאשתנה
מהמראות ורצונות הנסיבות

וכשארצה להיחסם
ובצילך להיתנחם
אשוב ואצלול ליסודות

וכשאמשיך לברוח מהמציאות
תפגיש אותנו מחולשה
וחרדתי תשוב למקור האחריות
של תנופה לדרך חדשה

קיץ, והגשם מצליף באדמה
למלא את ריקנות הבור..
חרבה לא ייקרא עוד שמה
של נשמתי שבמים תעבור.
 
כהתרת ספקות מהעבר,
כואב להישיר מבט לאור..
וכקריעת הים לעלות למדבר
ולהתמלא אויר טהור
להתמלא אויר
טהור.
(קיץ- זמן יבש, נשמה יבשה, ירד גשם באמת בפסח השנה וגם נגאלו ישראל, קרו ניסים במים, המכות וקריעת ים סוף, והנפש התמלאה..ואז ממשיך הקיץ מאז שאומרים 'ברכנו' וכמו הקיץ

לא יהיה לי אושרי כאושרך.
פעימות ליבי ידביקוני בך.
לא יהיה לי כתרי כראשך,
במילותי אנסה לגדלך.

ביטחוני מאיים לנטשני.
אך אהבתי תוקעת יתד.
אודך אלוקי בחיי,
ואכבדה שמך לעולם ועד.

והיא הלכה לה לבדה,
כילדה קטנה ובודדה
חיפשה מרגוע בעולם.
במקום עצוב ונעלם.

והתמלאה בחיפושים
אחר דברים שממלאים
חיפשה אצלי בכל מקום
עד שכוחה נקרב לתום.

רק חושך.

הבנתה לפתרון,
שלא נשאה נפשי מקום
והשמחה התייאשה,
ונטשה.

בסוף ימי היותך
תרה אחר שליחותך
עצרי כבת בכתובתך
כתבי כתובה לבוראך.

כתבי לו על הקושי
כתבי על מחיצות
על רגשות מעורבים
ומחשבות לא נחוצות.

על בלבולים של אנשים
ולבטים שלך עצמך
ואם תבכי סוף סוף אולי
לא תכבי את מאורך.

כי את מוכתבת לתסבוכת
כדי לקשור איתו קשרך
כדי לפתור ולהתיר,
להתיר לך לחייך.

פתאום את רואה את החור הפעור
במקום בו נמצא הרגש
מטאור של תשוקה ממלא את החושך
ומדשן לך את הנפש
פתאום זה רחוק, קומות המרתף,
השאול כבר נראה מסוכן
ותהום התורה, המעיין היבש,
מתמלאים במשך הזמן.
פתאום את רואה את היופי
את הופכת בינונית
בצמיחה והפיכת העור-
מכירה את עצמך חייכנית.

מצאתי בעיה לפתרונות.
מצאתי מציאות לחלומות.
חיפשתי כוחות כדי לחזור
וחזרתי בכוחניות לחפש.

מתקדמים בקצב שלו.
לי אין תקציב להתקדמות.
רציתי מהבושה להתכסות
אבל בגדתי בערך הצניעות.

אני מתפלאת שזה נפלא
ששני אנשים מתנפלים על עצמם.
בהתפתלות גמורה ממה שהיו
אחד נופל- שני קם.

חיפשתי לחיות את החלום.
רק חלמתי שרציתי לחפש.
התבלבלתי בין כל הרצונות
וכך,

כעין צינה מרחפת בחמימות של תשוקה
והשמים קוראים לך לתשובה מתוקה
כאילו העולם מתנקה, מזדרך,
לקראת הרגע שבו תשני את דרכך.

כזרע גד שקופים מלפניו חייך.
כצפיחית בדבש מתוקים רצונותייך.
אם תרככי את ליבך,
ותשני את דרכך-
יסוד עולם נשמתך
ואת תפיצי אורך.

ברוכה את לה'.
בתי.

כמו עלה שנודף לשבילי הזהב
בשלכת קסומה בצבע שנהב
כך הייתה דמעתי בשקי השלווה
הנגנזים בתהום של חוסר תקווה.

כך תקופת החיפוש חלפה לאטה
אל האור הגנוז בכמיהה מביטה
כבר חשבתי שאבדה כל שניה של מיצוי
כבר ראיתי עצמי עם הלב החצוי.

אבל אז הזדחל הרגש הנכון
והצליח לגרום להווה של ניצחון
התחממה נשמתי ברבדי הקיפאון
ועכשיו רק נותרה מתיקות של זיכרון.

חמוץ. היה הרגע חמוץ ומר.
תקופה של ניכור מסתורי ומוזר.
אך ממעמקים קראתי אליו יתברך,
ונשארתי מבולבלת..כל כך..

אדם הולך לשבת.
אדם רוצה לצמוח.
אדם חושב שטוב לו,
אז אדם רוצה לברוח.
זה אולי נראה מוזר,
כי טוב לו לאדם,
אבל אם רק חושב שטוב לו,
זה הגרוע מכולם.
כי אם היה יודע,
אם רק היה בטוח,
שטוב לו עם עצמו,
אז לא היה בורח.
חושב זה לא מספיק,
אדם רוצה את האמת!
אם הוא מסתפק בחצי,
אז אדם נחשב כמת.
אדם רוצה אחד,
אך אדם בוחר אחר,
אדם קצת מבולבל,
כי

לא רציתי לאכזב,
לא רציתי להכאיב,
אבל בלי ששמתי לב,
גרמתי לנו שוב לריב.

רק רציתי שתדעי,
שאני כמהה אלייך.
אני רוצה שתאהבי,
רוצה לחוש את חיבוקייך.

רצתי להסב לך נחת,
רציתי שתהיי גאה,
אל אלוקים אני צורחת,
את כלימתי אינך רואה.

אמא,לא יודעת איך לומר,
אמא,אני מתגעגעת,
אמא, מתי כל זה נגמר?
אמא, איני יודעת..

התרחקתי והלכתי,
הקדשתי

"מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה"
קל להגיד כשאינך אשמה
אם לא עשית רע - מגיע לך טוב
מגיע לך את הקב"ה קרוב.

אך כשאת אשמה- את הגורם
ואין אף אחד אחר אשם
אז הוסיפי בבכי, הזילי דמעה,
אולי כך תדביקי את שברי הנשמה.

ואם אבא בוכה על בתו הקטנה,
שעושה טעויות ואינה משתנה,
אז לא מגיעה לך טיפת הבנה
אולי איזו מכה שתעיר אותך מהשינה.

הוא נותן לך הכול,
לעולם לא עוזב,
אז תפסיקי כבר לעזאזל
להטות את הלב.

החטא הוא רגעי,
האשמה היא לעד,
מה את מעדיפה-
כבר תחליטי לבד.

את רואה השגחה,
תעמדי בניסיון!
מה את עוד צריכה,
כדי להינצל מביזיון?

(המילים פשוט נשפכו..כמו הדמעות..)

עורב מתקרב
מכיוון צפון,
הנמלים מתקדמות
בחיפוש אחר מזון,
מכוניות חונות,
אנשים שואפים,
ממשיכים להשתנות,
החיים יפים.
עוד אחד עובר,
חושב על העבר,
ההוא שם מדבר
על מה יקרה מחר,
הרוח מזיזה
את כל מה שחלש,
כל כך הרבה תזוזה,
כל כך הרבה חדש...
ורק האבנים
נשארות במקומן.
כאילו לשנים
אין משמעות של זמן.
שומרות על יציבות,
בין כל הבלאגן.
מראות

בסופו של היום אני נשארת לבד
מתבוססת בנפילות של חיי.
בסופו של היום אני פתאום מגלה
שבבסיס החיים אין מקום למעשי.
תכלית האדם הוא לקיים רצון בוראו
ולנסות להתגבר על תאוותו וייצרו.
תכלית האדם היא לטפס עוד שלבים
בדרך לכיסא המקום כבודו.
אם כל אלו, תכליתו של האדם-
אולי איני ראויה לתואר "אדם"?