שדה קוצים

ניתוק מעצמי לעצמאותי,

כפירה באשיותי הקודמת,

חרטה על חוזקה שאבדה,

בתירוץ נתינה מיתממת.

פותחת סכר לרוחות הפרצים,

ואוטמת דמעות למולך...

מתכרבלת בלב שדה הקוצים,

בין מוקשים והתעלמות מקולך..

שותקת כי רוקנתי מעומק מבט,

אולי דמעה התקשתה ועיוורה,

נשרכת אחר עקבותי מהעבר,

משארית כוחותי מדדה.