שיחת חירשים,
אחרי כל כך הרבה זמן של שתיקה.
מבט תוהה
כשוודאות נצחית התמוססה והסתלקה.
ואיפה הם הימים
בהם הספיקה אהבה
כדי להביע את מה שמתחבא
בין הריסות השחיקה?
בנתק החיים,
חדרי הלב נפעמים מהיעדר היקר.
הגעגוע ממלא
את המרחק המתמקם בקשר העקר.
האם אדע אי פעם
למצוא בתוכינו
את הרצון והכוחות להתעלות
לפני שמאוחר?
אולי תליתי תקוותי
בזיכרון שנעלם בטרם התממש.
בהתפשטות גאוותי
צמצמתי רצוני באמת להיפגש.
האם רצון יודע
שכדי להרגיש
צריך לפחות לרצות לפגוש
ולהפסיק להתכחש?
תגובות