"ויש כמוני מליונים"

לד' הארץ ומלואה!

אחד.
אדם אחד.
זו יכולה להיות השכנה ממול. זה יכול להיות אח שלי. חברה שלי, ידיד שלי, או סתם אדם.
זה יכול להיות אתה. זו יכולה להיות את. זו יכולה להיות אני.

שניים.
שניים זה זוג.
אלו יכולים להיות אבא ואמא- שלי, שלך, או סתם אבא ואמא, של סתם ילד אחד. אלו יכולים להיות סבא וסבתא, שיש להם נכדים, ואולי אפילו נינים, שבאים אליהם בשבת ומקבלים סוכריה. אלו יכולים להיות אח ואחות, אולי אפילו שלי.
 אלו יכולים להיות זוג אוהבים- אולי הוא חייל והיא שמיניסטית, אולי הוא בייניש והיא בת שירות, אולי הם סתם בחור ובחורה שאוהבים. אולי גם זוג שונאים, שרבו על מקום בעבודה, או מתמודדים אחד נגד השני בבחירות, או שאולי הם סתם לא אוהבים אחד את השני. אלו יכולות להיות אני והחברה הכי טובה שלי.

חמישה.
אולי אלו חמש חברות, שתמיד משחקות יחד בגומי. אולי אלו חמישה בנים, שאוהבים לשחק ביחד כדורסל, אבל תמיד אחד לא יכול להשתתף, אז הוא השופט.
אולי חמישה אחים, כמונו. שרבים, והולכים מכות, וצועקים, ומציקים- אבל בעיקר אוהבים.

עשרה.
עשרה זה כבר מניין.
מניין יהודים זקנים שמתפללים יחדיו בבית הכנסת הישן.
אנחנו עשר בשבט. לכל אחת האופי האישי שלה והשיגעונות שלה. אחת שקטה ועדינה, ואחת עושה המון רעש. אחת נוסעת המון לחומש, ואחת מתנדבת עם ילדים במצוקה במתנ"ס השכונתי. לפעמים יש ביננו חילוקי דעות וקצת קצת מריבות, אבל בסה"כ אנחנו שבט ממש מגובש וטוב.

עשרים.
עשרים זה כל חב"ב בערך.
אנחנו פועלים המון ביחד. לפעמים יש מריבות וחיכוכים, כי בכל זאת, אנחנו כמה שבטים ביחד. לפעמים אלו שנכנסו להדרכה תופסים יותר מדי גובה, ולפעמים אלו של הגרעין חשים קצת יותר מדי.
לפעולות ערב שבת הרוב באים, למרות שלפעמים יש כאלו שמעדיפים ללכת לישון מוקדם, או ללכת לסניף המרכזי. זה לא נורא אם אחד או שניים מחסירים, אבל אם חמישה לא באים זה כבר יבש מדי.

ארבעים.
ארבעים זה כבר קצת יותר גדול.
בישראל יש בערך ארבעים ילדים בכיתה.
אנחנו שלושים ותשע בנות בכיתה. המורות טוענות שזה יותר מדי ושקשה להן להשתלט עלינו. אני באמת אוהבת את כל הבנות בכיתה, ומעריכה כל אחת ואחת, אבל לפעמים אני מרגישה שאני אובדת בין כל הבנות. יחס אישי מהמחנכת יש, אבל שוב, ארבעים זה קצת הרבה.

חמישים.
חמישים זה יובל.
אנחנו בסניף כחמישים איש.  מזרעים ועד לנצח. יש עוד בערך עשרים שבאים לפעמים, אבל בגדול אנחנו חמישים.
אנחנו אחד הסניפים השווים בארץ, לדעתי. אולי תגידו שאני משוחדת, אבל אנחנו באמת איכותיים. אפילו קיבלנו פרס מהמזכ"ל בחודש ארגון בשנה שעברה.

מאה.
מאה זה מספר עגול כזה, יפה.
לנו יש מאה בנות בשכבה. לא את כולן אני מכירה, זה קשה להגיע לכולן. אבל בפרצופים אני מכירה פחות או יותר את כולן.
כשאני עוברת במסדרון ופוגשת מישהי, אני לפעמים רק מחייכת, לפעמים אומרת שלום חטוף. לפעמים אני שואלת לשלומה, ולפעמים אנחנו מדברות. זה תלוי עד כמה אני מכירה את אותה הבת.
יש המון בנות בשכבה שהייתי יותר רוצה להכיר לעומק, הן נראות לי נחמדות. אולי עד י"ב נתחבר, אי"ה.

חמש-מאות.
חמש מאות, זה מאה כפול חמש. זה די הרבה, נכון?
אנחנו 500 מהנוער בתנועה בעיר. בד"כ אנחנו לא נפגשים, אבל בערך פעם בחודשיים יש לנו פעילויות משותפות.
למשל, בשבוע שעבר, יצאנו כולנו ל'לילה אדום' בעיר. תלינו שלטים על שדרות בצמתים, כדי להעלות את המודעות של תושבי העיר. זה אמנם לא נעים להגיד, אבל היה ממש מהנה. פגשתי המון אנשים נחמדים מהקצה השני של העיר שיש לנו שפה משותפת.

אלף.
וואו, אלף זה ממש המון.
אנחנו אלף נערים ונערות בעיר.
אני לא ממש מגיעה לאנשים מ'השומר הצעיר', או מ'מכבי', אבל יש פעמים ממש בודדות בשנה שאנחנו נפגשים. למשל, ביום הזיכרון לחללי צה"ל. כולם באים לכיכר העצמאות, לעצרת המרכזית. כל תנועה שולחת נציג שמדליק משואה.
בכנסי הנוער של העיר גם אמורים לבוא מכל התנועות, אבל לא כולם ממש באים. אתם יודעים, יש לפעמים דברים יותר חשובים מלפגוש ילדה מהנוער העובד והלומד. נכון שככה אין ממש הידברות ביננו, אבל יש לי לימודים, ובסניף יש המון עבודה. כל פעם מחדש אני מחליטה שאני אלך, אבל בסוף לא יוצא. אולי בחודש הבא אי"ה. בלי נדר, כמובן.

עשרת אלפים.
עשרת אלפים זה בערך מספר התושבים בעיר.
יש לנו המון שכונות בעיר. הן די מחולקות. חלק שכונות מצוקה, חלק של ה'מליאנים'. חלק של דתיים, או חרדים.
אבל עשרת אלפים זה ממש המון, נכון?
לפעמים יש כ"כ הרבה פקקי תנועה בעיר. במיוחד בימי שישי. אז אני מתעצבנת. כל כך הרבה אנשים!