יצירות של הסנה-בוער

בעזרתך אבל'ה.
ז'- לעוף
 
אני מאוד אוהב גני שעשועים. או גני משחקים, או ילדים. כל אחד קורא לזה קצת אחרת. בכל גן יש משחקים קצת שונים, בצבעים שונים, בצורות שונות. אבל בדרך כלל זה בערך אותם המתקנים- מגלשה, נדנדה, קרוסלה. הכי אני אוהב את הנדנדה, אתם בטח כבר יודעים.
 
גילי אומרת שאני מבזבז יותר מדי זמן בלשבת פה. או בחורשה. היא אומרת שאני לא צריך לחלום כל כך הרבה. אולי היא צודקת. אבל אני

בעזרתך אבל'ה.
ה'- מי זה נדב?

המון פעמים אני חושב על אלוקים. לפעמים אני מאוד כועס עליו. הוא לא היה חייב להוליד אותי לאבא ואמא כאלו. הוא יכל לשים אותי בבית של עשירים בתל אביב. אולי אפילו לא. גם בית בהרים עם אמא ואבא חייכנים ומלא אחים אוהבים היה נחמד.
אבל אז אני נזכר שאלוקים הביא לי את יוחאי ואת חנה, את דוד וגילי ואבי. ואז אני מודה לו. אני חושב שבסך הכל הוא די בסדר. אפילו טוב. יוחאי

היא הביטה אל השמיים האפורים בכאב. בידיה הרזות והפצועות מיששה בעדינות את ראשה. פעם היתה שם צמה ארוכה בצבע דבש. ידיה ליטפו את ראשה המגולח והחלק. במחנה התפשטו הכינים, כמו ברוב הארץ. אמא אמרה לה לא לדאוג, שהכינים לא יפגעו בה. אבל אחראית העבודה, הגויה המגעילה שהיא כ"כ שונאת, אמרה שזה שטויות והכינים מציקות לכולם. אולי האחראית סתם קינאה בצמה הארוכה של חוי. ואולי באמת אמא מדברת שטויות.
חוי מוללה בידה

בעזרתך אבל'ה.
ב'- ואז מישהו הרביץ לי
 
גילי מנדנדת אותי חזק. אני מביט אל השמיים. הכתום מתחיל להיהפך לסגול. אני אוהב סגול. יוסי אומר שזה צבע של בנות. אבל אבי אומר שאין כזה דבר צבעים של בנות ושל בנים. הוא אומר שלבנים מותר לאהוב וורוד ולבנות מותר לאהוב ירוק. אני יודע שאבי צודק אבל אני גם יודע שיוסי יודע.
 
אני מסתכל על העננים. גילי קופצת מענן לענן. פעם לא הבנתי איך היא תמיד יכולה לעשות

בעזרת ה' יתברך. כ"ז אדר ס"ט.

יש המון דרכים לפרום ולהתיר קשר:
אפשר למתוח אותו חזק-חזק, עד שיינתק.
אפשר לשים עליו דבר כבד, שיחנוק אותו.
אפשר לגזור אותו עם מספריים חדות.
אפשר מלכתחילה בכלל לא לקשור טוב.
אפשר להתיר אותו עם האצבעות בעדינות.
אפשר להוציא לאט-לאט, סיב אחר סיב, עד שלא יהא עוד במה להיאחז.
יש המון דרכים להתיר קשרים, מכל הסוגים ומכל המינים. דרכים קשות יותר,

בס"ד
לילה. שקט. אני יושבת בחורשה. אלו רק אני, העצים הגבוהים, והכוכבים שמצליחים לחדור בינות צמרות העצים הסבוכות. חושך תמיד נתן לי תחושה של לבד. בעצם, לא ממש הייתי צריכה חושך כדי להרגיש לבד, אבל החושך הדגיש את הבדידות. יש כאלו שאומרים שהחושך דווקא עוזר לגלות את עצמך. לי אין כח להתעסק עם העצמי הזו. היא יותר מדי מורכבת בשבילי. היא מוזרה. מזוכיסטית כזו. תמיד עצובה, תמיד משהו חסר לה. לא יכולה לשמוח במה

לד' הארץ ומלואה.

לה"ו

בס"ד לה"ו בצלב"א

בעזרתך אבל'ה.
ו'- קשר של דם
 
מעניין למה אנשים אוהבים נדנדות. אני חושב על זה הרבה פעמים, פה בנדנדה העייפה שלי, בין שאר הדברים שאני חושב עליהם פה. אבי תמיד מחייך אלי חיוך של גדולים כשאני שואל אותו על זה. אני שונא שמחייכים אלי חיוך של גדולים, כזה שאומר 'יש לנו סוד'. נראה לי שמבוגרים נהנים להחזיק אצלם בלב כל מיני סודות מוזרים וחסרי תועלת, רק כדי להרגיש שהם שווים משהו.
אני חושב שהגעתי למסקנה,

בעזרתך אבל'ה.
ד'- אני חושב שיש לי חבר חדש
הכיפה עפה לי. אני עוצר את הנדנדה בחריקה, מרים את הכיפה ומנער אותה מהחולות. נותן לה נשיקה קטנה. אתי הסבירה לי שכשמשהו קדוש נופל צריך לנשק אותו. אני חושב שזה כאילו לבקש ממנו סליחה.
אני מתיישב בחזרה על הנדנדה ומסתכל על הכיפה. אתי סרגה לי אותה. אני לא אוהב את הדוגמא הזו. יש שם יותר מדי חום ושחור- אני מעדיף צבעים בהירים. אבל אתי ממש השקיעה, ובמילא

בעזרתך אבל'ה.
ג'- אשה חדשה בסלון שלנו
אני לוקח תנופה חזקה יותר. הנדנדה שאני מתנדנד עליה היא היחידה שנשארה שלמה. את שלושת האחרות הילדים הגדולים שברו. הם בדרך כלל באים לפה בלילה ועושים נזקים בגן השעשועים שלנו. פעם הייתי חולם להצטרף אליהם, לחבורה. אבל היום אני חושב שהם סתם ילדים מסכנים. למה אני חושב שהם מסכנים? נראה שבגלל שאין להם חלומות. זאת אומרת, יש להם חלומות, אבל הם מפחדים לספר עליהם.

בעזרתך אבל'ה.
א'- פיית השיניים המרשעת
 
אני מייצב את הרגליים היחפות שלי על החול המלוכלך. נותן תנופה קלה עם הנדנדה, מנתק את הרגליים- והנדנדה לוקחת אותי למעלה. אני מרחף קדימה, ואז, שניה לפני שאני יכול לגעת בשמיים הכתומים, הנדנדה חוזרת אחורה. יורדת, ואז עולה בכיוון ההפוך- מקרבת אותי אל השמיים, אבל עם הגב. מקפל את הרגליים לאחור מהר, ושוב עולה. השמיים שוב מתקרבים.
גילי אומרת, שאם אני אתנדנד

לה' הארץ ומלואה!

הוציאה ממסגר נפשי!
הושיעני מן הקירות הסוגרים עלי,
מן החומות המקיפות לבי,
מן הקרח שהקפיא נשמתי.
הביאני אל חום אהבתך,
אל אור שמחתך ועבודתך,
אל אמונתך.
הצילני מן המים המטביעים אותי,
מן האויר החונק אותי,
מן האש השורפת והאדמה המתמוטטת.
הוציאה אל דרור נשמתי,
הוציאה אל חמלה לבי,
הוציאה ממסגר נפשי.
הצילני מעברי שמנסה להרפות, מחלומות

לד' הארץ ומלואה!
אחד.
אדם אחד.
זו יכולה להיות השכנה ממול. זה יכול להיות אח שלי. חברה שלי, ידיד שלי, או סתם אדם.
זה יכול להיות אתה. זו יכולה להיות את. זו יכולה להיות אני.
שניים.
שניים זה זוג.
אלו יכולים להיות אבא ואמא- שלי, שלך, או סתם אבא ואמא, של סתם ילד אחד. אלו יכולים להיות סבא וסבתא, שיש להם נכדים, ואולי אפילו נינים, שבאים אליהם בשבת ומקבלים סוכריה. אלו יכולים להיות

לד' הארץ ומלואה.

[צולם בקבר חבקבוק הנביא]

בעזרתך אבא! מוצאי שבת קודש, שבת פרשת תזריע, התשס"ח.

התיישבתי לי על הגג, מנסה לתפוס קצת שקט. הרבה מחשבות יש לי, ברוך השם, אך מחשבות של חולין הן, ואין הן ראויות לשבת. רוקנתי לי הראש מהמחשבות החוליות בקושי רב כיון שבכל פעם שמחשבה אחת נסתלקה, הגיעה חדשה, ובעוד אני מנסה לגרש את זו- אחרת נכנסה מדלת שכלל לא ידעתי על קיומה, ועוד אחת נכנסה מחלון נסתר בנבכי ראשי, וכל ראשי נהיה מערבולת מחשבות כמה וכמה

לד' הארץ ומלואה.

בס"ד
בלילות הקרועים של שחור ודמעות
לחשתי את שמך אל החלל.
הושטתי ידיי כלפי מעלה, מנסה--
הן צנחו חזרה אל המיטה
בייאוש.
יום אחד, אולי בעתיד הרחוק,
תוכלי להבין כמה חסרת לי.
כמה התגעגעתי. נשרפתי.
כמה התפללתי לשניה של שמחה
איתך.
[בבקשה אל תתני לי ללכת..]

לה"ו

בס"ד