צעקה.

בס"ד

לילה. שקט. אני יושבת בחורשה. אלו רק אני, העצים הגבוהים, והכוכבים שמצליחים לחדור בינות צמרות העצים הסבוכות. חושך תמיד נתן לי תחושה של לבד. בעצם, לא ממש הייתי צריכה חושך כדי להרגיש לבד, אבל החושך הדגיש את הבדידות. יש כאלו שאומרים שהחושך דווקא עוזר לגלות את עצמך. לי אין כח להתעסק עם העצמי הזו. היא יותר מדי מורכבת בשבילי. היא מוזרה. מזוכיסטית כזו. תמיד עצובה, תמיד משהו חסר לה. לא יכולה לשמוח במה שיש לה. פותחת לעצמה פצעים ישנים. היא גם נורא גאוותנית, העצמי הזו.

הרוח הקרה עוברת על פני. היא לא מצליפה, אלא מלטפת. אבל היא עדיין קרה. אני מהדקת את הכובע על האוזניים, אבל הלחיים נשארות חשופות. "אני לא מבינה אותך, יערה", אני נזכרת בשחנ"ש שליאת הכריחה אותי לעשות איתה, "היית בן אדם כל כך שמח! מה קורה לך?". אבל אני רק שתקתי, משכתי בכתפיים. לליאת עלו דמעות בעיניים. "את פשוט ממשיכה להתעלם מכל הטוב שד' מנסה להוריד לך! את מתעקשת להיות עצובה!". אני מתכווצת כשאני נזכרת במבט של ליאת. נו, בטח. אם אני לא מבינה את עצמי, איך היא תבין?

אני מתכרבלת בסוודר הדק, מכופפת את הכתפיים, מתכנסת בתוך עצמי. פעם, כשעוד הייתי הולכת לשיעורי פסיכולוגיה המורה מיכל הסבירה שאדם בדרך כלל מתכרבל כשהוא במצוקה, כי זו התנוחה שבה הוא היה ברחם אימו. שם הוא הרגיש מוגן, וכשהוא מתכרבל הוא כאילו רוצה לחוש שוב אותה הגנה. אבל עכשיו אני כבר גדולה, לא יעזור אם אני אתכרבל. זהו, היה חם ונעים שם, אבל כשאדם יוצא אל העולם הוא צריך להתמודד עם הבעיות והצרות. האם הרצון לחזור לשם זה סוג של בריחה? או פשוט לב שמשווע למעט הגנה?...

אני עוצמת את עייני. די למחשבות. די, די, די כל הזמן לחפור. אני פשוט רוצה לישון. אני מתכרבלת עוד יותר בסוודר. לפעמים אני מרגיש שאני צריך עיניים, רק בשביל לעצום אותן. תמיד אמרו שאני בחורה עם עומק. פעם חשבתי שזה טוב. היום אני לא כל כך בטוחה. לפעמים מתחשק לי פשוט לזרום עם החיים, ליהנות מהם... אני לא בטוחה שכדאי בכלל להתחיל להתעסק עם הכל השאלות, כי הן פשוט לא נגמרות.

העיניים שלי יבשות. פעם הייתי בוכה המון, על כל דבר עצוב. היום לא. מן מחסום ענק יושב לי על הלב, לא נותן לי להרגיש. לא לשמוח, לא לצחוק. לא לכאוב. פשוט רצון לישון, ולישון, ולישון.

אני מביטה בכוכבים המעטים שמסתננים מן השמיים אל עייני. אני יודעת שאלוקים שומע ורואה בכל מקום, אבל תמיד יש מן צורך להסתכל אל השמיים שמדברים איתו. כשמדברים איתו. פעם היו לנו שיחות ממש יפות... היום? אנחנו כבר לא מדברים. למה? לא יודעת. די, די לחשוב!!

אני נזכרת בקטע של הרב קוק שלמדתי פעם עם ליאת. היה נחמד ללמוד איתה, תמיד זה היה נותן תחושה כזו של התרוממות, של שמחה. (היום כבר אין זמן. היא מדריכה, עסוקה. זה בסדר, אני מבינה. גם אם אני הייתי במקומה הייתי בטח מתנהגת ככה.). משהו על זה שבתפילה הנשמה כמו שושנה שפותחת את עלי הכותרת שלה לקראת קרני השמש החמימות. הרבה זמן לא התפללתי כמו שצריך. אין לי ממש למה להתפלל, הרי תפילה זה דיבור עם ד', ואנחנו לא ממש בקשר...

אני נזכרת בעצמי לפני שנה. מה קרה לי? איך זה קרה לי? אני חופנת צרור עלי שלכת מהאדמה ומפוררת אותם. כשהיינו קטנות, אני וליאת, היינו אוהבות לקפוץ על העלים היבשים ולשמוע את הרעש. אני לא חושבת שזה בסדר. לא הייתי רוצה שיקפצו על הגופה שלי כשאני אמות. אבל אני בכל זאת ממשיכה לפורר את העלים שביד שלי.

מתחשק לי לצרוח על עצמי. די, תחזרי כבר להיות את!! תחזרי לשמוח, לפרוח!! תפסיקי, תפסיקי לישון!! יש לך עבודה לעשות פה יש לך תפקיד לקיים פה!! אבל אני מכירה את עצמי, אני אנסה, ושוב למחרת אשוב להיאנח. ואולי לא? אולי יום אחד אני אקום וזהו, סוף סוף אחזור לעצמי? הרי המצב הזה לא יכול להימשך לנצח...

למה לחכות ליום אחד? למה לא פשוט לקום עכשיו? לא, די! די לחשוב! אני מדכאת את הרגש, את המחשבה. אני נועצת מבטים בכוכבים.יש אלוקים, אני יודעת. אני יודעת גם מה הדרך הנכונה. פעם הייתי עליה. אבל משהו קרה ליערה הזו. אולי אני באמת כמו יער? אולי עכשיו פשוט סתיו, אז אני משירה את עצמי? ואחר כך באביב אני שוב אפרח?

אני מיישרת את הברכיים, לאט לאט נעמדת מול אחד העצים. אני משעינה את הראש על הגזע הרחב. מלטפת בזהירות את הבליטות המחוספסות בעץ. הנשימה נעשית לי כבדה. אולי סוף סוף מגיע הסוף? אני חושבת, קצת בתחושת הקלה. אבל אז אני מבינה- מה אני חושבת לעצמי, ששם אני אוכל לישון לנצח? אי אפשר לברוח, אי אפשר לברוח!! אני חייבת להתמודד מול עצמי!!

הראייה שגם ככה לא הייתה משהו בגלל החושך, מיטשטשת לי. אני מזדקפת. אני רוצה, אני רוצה לחזור לעצמי!! אני לא רוצה לישון!! אני רוצה לחיות!! ריבונו של עולם-- הכתפיים צונחות. אני נאנחת. זה אבוד.

אההה!! אני לוחשת. זה בסדר, את יכולה. אף אדם לא שומע. אההההה!! יותר חזק. אחר כך אני כבר צועקת בכל הכח. אהההההההההה!!! אני זועקת, לא מסבירה, לא מבקשת. פשוט זועקת. אני בטוחה שהוא מבין לבד.

משהו חם זורם לי על הלחי. אני מורידה את הכובע, משחררת את האוזניים, שיוכלו לשמוע, ולו לרגע.

 לפעמים אני מרגיש שאני צריך עיניים
 עוד עוד ועוד
כדי שאראה את שפעת האור.

__________________________________________________________________

לפעמים אני מרגיש שאני צריך כנפיים- השיר של יהורם טהרלב.
"...אלא שבשעת התפילה המעשית... היא מתדמה לשושנה, הפותחת את עליה הנאים... נוכח קרני השמש המופיעים עליה באורה..." [הראי"ה זצ"ל].