מעוף הכנפיים השבורות/ א

בעזרתך אבל'ה.

א'- פיית השיניים המרשעת

אני מייצב את הרגליים היחפות שלי על החול המלוכלך. נותן תנופה קלה עם הנדנדה, מנתק את הרגליים- והנדנדה לוקחת אותי למעלה. אני מרחף קדימה, ואז, שניה לפני שאני יכול לגעת בשמיים הכתומים, הנדנדה חוזרת אחורה. יורדת, ואז עולה בכיוון ההפוך- מקרבת אותי אל השמיים, אבל עם הגב. מקפל את הרגליים לאחור מהר, ושוב עולה. השמיים שוב מתקרבים.

גילי אומרת, שאם אני אתנדנד חזק-חזק, אני אגיע בסוף לשמיים. אבל אבי אומר שגילי מדברת שטויות, ושלשמיים אפשר להגיע רק עם מטוס. אני חושב ששניהם טועים, כי לשמיים אפשר להגיע רק עם כנפיים. כששאלתי את אתי מי היא חושבת שצודק, היא אמרה שאני מדבר שטויות. טוב, זה היה מזמן. מאז למדתי שאתי, אחותי הגדולה, היא נורא נורא חכמה, אבל על החברים שלי אי אפשר לדבר איתה. היא פשוט לא מבינה. כמו כולם.

אני עוצם את העיניים, ומרגיש את הרוח. יוסי, אח שלי, לא יכול להתנדנד בעצימת עיניים. זה עושה לו סחרחורת, כמו לרוב הילדים שאני מכיר. אני יכול. אני אלוף בלהתנדנד.

~

אני נזכר בפעם אחת, לפני שנתיים, כשהייתי בן חמש. בדיוק נפלה לי השן הראשונה. שמרתי אותה ביד שמאל, ורצתי לפה, לגן השעשועים, כדי להשוויץ ליוסי. רצתי לגן מהבית- זה לקח שתי דקות, כי הבית שלנו קרוב לגן השעשועים. יוסי לא היה בגן, הוא היה במגרש ליד. שיחק כדורגל עם הילדים הגדולים, כמו בדרך כלל. הוא ראה אותי, אבל התעלם והמשיך לשחק. התיישבתי בצד, מחבק את הברכיים, ומחכה שהם יסיימו.

אחרי רבע שעה יוסי בא אלי, בצעדים מהירים אבל לא יותר מדי. הוא נעמד מעלי, מהחזה השזוף והחשוף שלו נזלה עלי זיעה מגעילה. "מה רצית, תינוק?" הוא שאל אותי בבוז. "נפלה לי שן!" הושטתי לו את ידי בזהירות, ופתחתי את האגרוף הקמוץ. השן התגלתה. כל כך התגאתי בה. הבטתי אליו בציפיה.

"מה קורה, יוסי? ממשיכים לשחק?" זיהיתי את הקול. לעגני ומלא כח. זה היה כהן. כהן הוא מלך השכונה. הוא היה בן חמש עשרה בערך, והוא אולי לא היה הכי חזק, אבל בכל זאת כולם הקשיבו לו. "מה קורה, גמד?" הביט עלי כהן מלמעלה. ניסיתי לעמוד, אבל כהן דחף אותי בחזרה. "נפלה לו שן ראשונה", חייך יוסי בבוז. "בן כמה הוא?" שאל כהן. "חמש", צייצתי. "לא שאלתי אותך," הוא נשף בכעס. "חמש? ונפלה לך רק שן אחת?", כהן רכן מעלי, והידיים שלי החלו לרעוד. הנהנתי בפחד. "אתה לא ראוי להיות ילד משכונת המטעים. לי בגיל חמש כבר נפלו חמש שיניים. כמה נפלו לך, יוסי?" שאל אותו כהן. "אני לא תינוק שמתרגש מכל שן שנופלת," רטן יוסי, "בערך שלוש-ארבע". "אח שלך מפגר", קבע כהן. "אני מרחם עליו", אמר יוסי והניד בראשו.

לרגע ראיתי את כהן ויוסי מעלי, ואחרי שניה הרגשתי אגרוף נתחב בחוזקה לפי. זעקתי בכאב. טעם רטוב מילא את פי. דמעות מילאו את עייני. נשנקתי והשתעלתי אל ידי. שתי שיניים נפלו אליה. יבבתי בשקט. "תפסיק להתנהג כמו בחורה", אמר יוסי. "הנה, עכשיו תוכל לומר שהודות לכהן בגיל חמש נפלו לך כבר שלוש שיניים. איפה תודה?". המשכתי לבכות. יוסי בעט בי ברגל בעדינות. "תגיד לכהן תודה", הוא אמר בקשיחות, אבל העיניים שלו התחננו אלי. "תודה", לחשתי. "עכשיו לך מפה ואל תחזור היום למגרש", יוסי משך אותי בחולצה כלפי מעלה, ואז דחף אותי לכיוון היציאה.

לא הייתי צריך הזמנה נוספת. רצתי אל השיחים שמאחורי גן השעשועים. שם ישבתי מכווץ. מיששתי את הפה בכאב. הדם כבר נקרש, אבל הטעם המגעיל עדיין נשאר. העברתי את הלשון על השיניים. היו לי שלושה חורים.

גילי התיישבה על ידי וליטפה אותי. "כואב?" היא שאלה. לגילי יש קול ממש מתוק, אני אוהב לשמוע אותו. "לא," עניתי. "לא בכיתי כי כאב לי. לא אכפת לי, כהן לא מרביץ הכי חזק בעולם. הוא סתם עושה הצגות", גילי חייכה בעצב. "אני יודעת. אז למה כן בכית?" היא שאלה. "חשבתי שאם יוסי יראה את השן הוא יחשוב סוף סוף שאני גדול. אבל אני לא, הוא צודק. עובדה שבכיתי."