שוֹאה

היא הביטה אל השמיים האפורים בכאב. בידיה הרזות והפצועות מיששה בעדינות את ראשה. פעם היתה שם צמה ארוכה בצבע דבש. ידיה ליטפו את ראשה המגולח והחלק. במחנה התפשטו הכינים, כמו ברוב הארץ. אמא אמרה לה לא לדאוג, שהכינים לא יפגעו בה. אבל אחראית העבודה, הגויה המגעילה שהיא כ"כ שונאת, אמרה שזה שטויות והכינים מציקות לכולם. אולי האחראית סתם קינאה בצמה הארוכה של חוי. ואולי באמת אמא מדברת שטויות.

חוי מוללה בידה עלה חום שקטפה. אפילו לו אין חשק להיות ירוק ושמח. היא הרהרה באמה. לאט לאט היא מאבדת את שפיותה. גם לאבא קשה, אבל אבא לפחות מציאותי. הוא מדבר על זה שאולי עוד מדינות יעלו למלחמה, ואז אולי בסוף הם ינצחו, וישחררו את היהודים. לחוי זה נראה רחוק. אנשים נופלים כמו זבובים. הנהרות מלאים בדם. רוצחים תינוקות יהודיים בלי להניד עפעף. מכריחים את כולם לצאת לעבודות קשות כל כך. עבודות מייאשות, שוברות.

הסבא הגדול שלה, סיפר לה שפעם היה ליהודים יותר טוב פה. היו שכונות יהודיות, אבל הן לא היו כמו כלוב. והיתה אמנצפציה- היו יהודים שהגיעו למשרות ממש חשובות בממשל. אבל אז עלה מנהיג חדש וכריזמטי, ואולי קצת משוגע, שסחף אחריו את רוב האזרחים. הוא דיבר על עוצמה וגזעים עליונים. הוא ראה ביהודים טפילים שמתרבים במהירות. הוא ראה בהם יצורים בוגדניים. בהתחלה, לא נעים לומר, היהודים דווקא תמכו בו בחלקם. הוא דיבר על עוצמה. על עבודה, גאווה, על משכורות טובות. על דמוקרטיה.

אבל אז הוא חשף את הפרצוף האמיתי שלו. הוא לא באמת רצה את טובת היהודים. הוא לא רצה אותם בכלל. הוא ריכז את כולם באותו מקום- אין יוצא ואין נכנס ללא רשותו. חיים בצפיפות, בלי מספיק אוכל ותנאי הגיינה בסיסיים. המחלות החלו מתפשטות בגטו, מחסלות את האנשים. היו גם אנשים שנשלחו לעבודה במחנות מיוחדים ורחוקים. אף אחד לא יכל לספר על המצב שם, פשוט כי אף אחד עדיין לא חזר. היא הביטה בידיה הפצועות. בזמן האחרון מקשים עליה בעבודה במפעל. דורשים תפוקה מהירה וגדולה יותר, אבל באותה איכות. ולחוי אין כבר כח. אין כח..

חוי ירדה מן הגדר עליה ישבה, ויצאה אל הרחוב. גופות של אנשים היו מוטלות בצדדים. חוי כבר לא התרגשה. זה דבר טבעי. לא קוברים את המתים כדי שישארו תלושי האוכל שלהם. קשה להשיג אוכל. העולם כולו במשבר כלכלי גדול, אז למה שיבזבזו יותר מדי על היהודים הטפילים? עדיף שימותו.

היא נזכרה באמה ונאנחה. בזמן האחרון יש לה רעיונות מטורפים. מדברת על ארץ ישראל. על שלטון יהודי, עצמאי. שטויות. הם לא ישרדו כדי לעלות לארץ ישראל, גם אם המצב הזה יגמר אי פעם. חוי לא היתה בטוחה כבר שישארו בכלל אי פעם יהודים כדי להקים מדינה בארץ ישראל. אם אחד השוטרים ישמע את אמא שלה מדברת ככה... חוי הצטמררה.

היא בעטה באבן על הדרך. מבט מהיר סביב הבהיר לה שהיא בקצה הגטו, על יד הגדר. היא ידעה שמסוכן להיות פה, אבל הציצה מן הגדר הגבוהה אל השלט המבשר את הכניסה לאיזור היהודי. "יהודים החוצה", רוסס שם. 'לאן החוצה?' היא חשבה בכאב. 'אתם משעבדים אותי וכולאים אותי בתוך הגדרות האלו. וגם אם ישחררו אותי, לאן כבר יש לי ללכת? אין מקום ליהודים בעולם', היא חשבה בייאוש. 'ומי כבר ישאר לי ללכת איתו?'.

חוי פנתה לאחור, לכיוון הביתן. היא נתקלה באבן ומעדה. דמעות עמדו בעיניה, אבל היא לא בכתה. ילדה שעדה לרצח עם לא בוכה ממכה בברך. היא תפסה את האבן המכשילה באגרופה, וזרקה אותה על השלט, פוגעת הישר בצמד המילים שכל כך שנאה. 

ארץ גושן.