מעוף הכנפיים השבורות/ ז (אחרון)

בעזרתך אבל'ה.

ז'- לעוף
 

אני מאוד אוהב גני שעשועים. או גני משחקים, או ילדים. כל אחד קורא לזה קצת אחרת. בכל גן יש משחקים קצת שונים, בצבעים שונים, בצורות שונות. אבל בדרך כלל זה בערך אותם המתקנים- מגלשה, נדנדה, קרוסלה. הכי אני אוהב את הנדנדה, אתם בטח כבר יודעים.
 

גילי אומרת שאני מבזבז יותר מדי זמן בלשבת פה. או בחורשה. היא אומרת שאני לא צריך לחלום כל כך הרבה. אולי היא צודקת. אבל אני לא ממש יכול להפסיק, אני פשוט אוהב לדמיין דברים. אבי הסביר לגילי, שהיא זאת חייבת להפסיק. אני חושב שזה כי הוא פחד שאם אני אפסיק לדמיין, אני יותר לא יהיה חבר שלהם, לתמיד. אבל אמרתי להם שלא ידאגו. כי מאז שדברתי עם יוחאי, אני חבר שלהם לנצח נצחים.
 

כשאני יושב פה, בגן שעשועים הזה, של השכונה שלי, שפעם הייתי גר בה... כשאני יושב פה זה גורם לי להזכר בהרבה דברים, אתם יודעים? דברים שלפעמים הייתי רוצה לשכוח...
 

~
 

כשהרמתי את הראש מהברכיים, אז בגן השעשועים ההוא, כבר היה חושך. זה התחיל קצת להפחיד. כל מיני קולות רחוקים וקרובים, וזה שאני לא יודע בכלל איפה אני. ומה שקורה ליוסי. נשכבתי על הבטן והסתכלתי על השמיים. נרדמתי שם.
 

כשקמתי הייתי בפנימייה. "אתה לא נורמלי! אתה יודע איך הדאגת אותנו?" אתי צעקה עלי ובכתה, וחבקה אותי. "שלא תעז לעשות שוב דבר כזה". לא היה לי כח לדבר איתה. "איפה יוסי?", שאלתי. אתי שתקה וחשבה קצת. "מעבירים אותו פנימייה", היא ענתה בסוף. לא אמרתי לה כלום. אני חושב שהיא הבינה, ושגם אני הבנתי. לפעמים יש אנשים שמבינים אותם ככה, פשוט מלשתוק ביחד.
 

"יוחאי חיפש אותך כל הלילה. רץ כמו מטורף", אתי סיפרה לי. "אם לא הייתי דואגת לך זה היה מצחיק לראות אותו ככה", היא חייכה קצת. "את יכולה לקרוא לו?", בקשתי ממנה. אבל יוחאי לא היה בפנימייה. יותר מאוחר התברר לי שהוא נסע עם יוסי. למקום החדש. רק אחרי ארוחת הערב הוא הגיע, ואז הוא לקח אותי החוצה. הלכנו קצת ברגל, בלי לדבר. מאוד התביישתי, אני לא יודע למה בדיוק. בסוף הגענו לאיזו חורשה קטנה. יוחאי התיישב על גזע עץ כרות.
 

"לכאן אני אוהב לבוא כשאני צריך קצת שקט", הוא אמר וחייך אלי. מתחת לעיניים שלו היו עיגולים כחולים ועייפים. "ממה אתה צריך שקט?" שאלתי, "החיים שלך נראים לי שקטים דווקא". יוחאי צחק. "ממש היה לי שקט אתמול בלילה...".
 

בלעתי את הרוק, ונשמתי חזק. "יוסי... מתי אני יראה אותו? הוא בסדר?". יוחאי ליטף אותי. "תראה, נדב," הוא אמר, "אני יכול לשקר לך עכשיו ולומר לך שהוא פשוט עבר לפנימייה כמו שלנו, אבל חדשה. אבל זה יהיה מאוד לא נחמד מצידי, כי אתה כל כך בוגר ודואג לאח שלך. יוסי נמצא עכשיו בפנימייה אחרת, קצת רחוקה. כי אולי זה יהיה לו טוב להיות רחוק מאוד מהבית. מהחברים הישנים." יוחאי נאנח. "זה מקום מיוחד, שבו עוזרים לילדים שהם קצת... התבלבלו בדרך. וכן, יוסי יהיה בסדר, אני מקווה. אני מאמין. אני חושב שהוא יהיה בסדר בסוף." המצח שלו התקמט קצת. "הי, אני סתם מוזר היום, סליחה. אל תדאג, אני אסדר לך להפגש איתו. אתה רוצה להפגש איתו בכלל?". האמת שלא ידעתי מה אני רוצה. "אולי עוד קצת זמן," אמרתי ליוחאי. הוא הבין.
 

סיפרתי ליוחאי הרבה דברים. על אבא, שיש לו אוסף של בולים. ועל אמא, שאוהבת לשיר מאוד. ועל דוד, שמאוד עוזר לי בפנימייה. וסיפרתי ליוחאי על גילי ואבי, למרות שקצת התביישתי. יוחאי אמר שהם נשמעים מאוד חמודים, ושאולי חבל שהפסקתי לדבר איתם. הוא אמר שכדאי לי לכתוב להם מכתב שאומר שאני רוצה שהם יחזרו להיות חברים שלי.
 

אחר כך שתקנו וכל אחד חשב לעצמו כל מיני דברים. ניסיתי לדמיין את יוחאי בא לפה כשעצוב לו. יושב לבד, בחורשה ההיא. היו שם עצים גבוהים, והרבה חולות.
 

"אתה יודע, נדב?" יוחאי דיבר פתאום, "אתמול בלילה דאגתי לך כמו שלא דאגתי בחיים שלי," הוא הסתכל עלי. "עכשיו הבנתי פתאום שאתה ממש חשוב לי, ושאני ממש אוהב אותך." השמיים בחורשה ההיא היו מוסתרים, וכשהסתכלו למעלה ראו רק עלים. עלים מטושטשים. עלים רטובים. ככה אני זוכר שראיתי. "ואני רוצה שתזכור שלכל דבר שתצטרך, אתה תמיד מוזמן אלי. ושאני מאמין בך מאוד. וסומך עלייך. ואני בטוח שאתה תגדל להיות בחור מדהים."
 

זו היתה השיחה האחרונה שלי עם יוחאי שם. קצת אחרי זה הוא התחתן עם החברה שלו, עטרה. תמיד היינו צוחקים עליהם. ואני עזבתי את הפנימייה. הרבה דברים נגמרו. נעלמו.

~
 

גן שעשועים זה דבר של ילדים. יש בו צבעים שמחים, וכל מיני דברים כאלה. אבל יש בו גם, לפעמים, מתקנים שבורים, שהילדים הורסים בלילה. או כל מיני דברים שהילדים כותבים על המתקנים. אלכס וחנה לנצח. ויטו המלך. כהן היה פה. ועוד כל מיני מילים אחרות, שאסור לי לומר לכם אותן. זה מעצבן המון פעמים את המבוגרים שהילדים מציירים וכותבים פה. אבל אני לא מבין, זה הגן שלנו. אנחנו רוצים גם לפעמים לכתוב מה שאנחנו חושבים או רוצים, או על מה שמעצבן אותנו. אני חושב שהמבוגרים צריכים לקרוא את הדברים שאנחנו כותבים ולדעת שזו זכותנו.
 

אני עוצר את הנדנדה בבת אחת. זה קצת מפחיד, אבל הכי כיף לעשות ככה. אני חייב ללכת עכשיו לעזור בבית ליוחאי. יש מלא מה לנקות לפסח, וקצת קשה לעטרה, בגלל שעוד מעט יהיה לה וליוחאי תינוק, אז היא לא מרגישה טוב ומתעייפת מהר. וקשה לה להרים דברים, אז אני עוזר לה. בגלל זה גם נתנו לנו חופש מהבית-ספר שבוע לפני פסח, כדי שנוכל לעזור בבית.
 

אבל היום בקשתי מיוחאי לצאת קצת לשחק בבוקר, במקום בערב... כי רציתי להגיע לפה לפני שיהיו פה מלא ילדים, שחלק מהם אני מעדיף לא לראות. היה לי פשוט מאוד חשוב לבוא לפה, כי רציתי לספר לכם שהמון זמן ניסיתי לעוף פה על הנדנדה. אבל בזמן האחרון, בבית, עם יוחאי ועטרה... אני חושב שאני לומד קצת איך לעוף לבד, בלי כנפיים או נדנדה.
גילי הסבירה לי, שזה בגלל שאני בן אדם אמיתי.