מעוף הכנפיים השבורות/ ג

בעזרתך אבל'ה.

ג'- אשה חדשה בסלון שלנו

אני לוקח תנופה חזקה יותר. הנדנדה שאני מתנדנד עליה היא היחידה שנשארה שלמה. את שלושת האחרות הילדים הגדולים שברו. הם בדרך כלל באים לפה בלילה ועושים נזקים בגן השעשועים שלנו. פעם הייתי חולם להצטרף אליהם, לחבורה. אבל היום אני חושב שהם סתם ילדים מסכנים. למה אני חושב שהם מסכנים? נראה שבגלל שאין להם חלומות. זאת אומרת, יש להם חלומות, אבל הם מפחדים לספר עליהם. אני יודע, למשל, שיוסי חולם לנגן. מתחת למזרן שלו, במקום שאבא לא יוכל למצוא, הוא היה פעם חוסך כסף לגיטרה.

מה החלום שלי? יש לי הרבה חלומות. למשל, אני רוצה להיות מדריך מגניב, כמו יוחאי. אני גם רוצה להיות אבא. אני לא חושב שאתי צודקת. הילדים שלי יהיו טובים, אני יודע. ואני לא ארביץ להם אף פעם. אף פעם.

אבל החלום הכי גדול שלי-- אני מיישר את הברכיים, והנדנדה מטפסת למעלה, אל עבר השמיים.-- החלום הכי גדול שלי, זה לעוף.

~

אחרי כל ביקור של אתי בבית, התארך הזמן שהיא לא היתה בו. אני יודע שהיא ניסתה לברוח מאבא. אבל תמיד היא חזרה בסוף. אולי זה כי היא קצת דאגה לי וליוסי. בכל פעם כשהיתה באה היא היתה מתחננת לאמא שתעביר גם אותנו לפנימיה. אמא לא הסכימה. היא אמרה שאין שום סיבה. אתי גכחה, ואמרה שעם אבא כמו שלנו באמת תענוג לגדול בבית הזה. אני חושב שהיא לא אמרה את זה ברצינות. אמא אמרה לאתי שהיא מדברת שטויות, ושאבא כבר לא ירביץ לנו. היא הצביעה על זר פרחים שהיה מונח על השולחן. "רואה, אבא הביא לי את זה ובקש סליחה. הוא הבטיח שישתפר". כולנו ידענו שאמא מאמינה בשטות. כל הזמן הוא ביקש סליחה ולא השתפר.

אבל יום אחד הסבלנות של אתי נגמרה. הייתי בן שש, ויוסי בן עשר, וזו היתה השבת האחרונה של החופש הגדול. ביום שישי בצהרים היא יצאה לקרוא ליוסי שיבוא לעזור לה. היא מצאה אותו מעשן. אתי היתה אדומה מרוב כעס. "ילד בן עשר מעשן?" היא לחשה לעצמה, "הם חצו את כל הקווים האדומים". מאז כל השבת היא לא דיברה עם אף אחד. במוצאי שבת היא לקחה את התיק שלה ולא חזרה יותר.

ביום ראשון בערב, כשחזרתי הביתה מגן השעשועים, מישהי שלא הכרתי ישבה על הספה הישנה שלנו. היא לבשה חצאית כחולה שהגיעה לה עד לברכיים, וחולצה ארוכה בצבע לבן. השיער שלה היה שחור, והוא היה אסוף בצורה שהגעילה אותי. אמא ישבה על ידה, והיא היתה נראית מאוד לחוצה. "שלום", לחשה אלי אמא. "שלום," האשה קמה מהספה וחייכה אלי חיוך שבכלל לא אהבתי, "אני עירית. אתה בטח נדב, נכון? אתי ספרה לי עליך המון," היא משכה אותי אליה, והושיבה אותי על הספה, לידה. "אני מקווה שנהיה חברים מאוד טובים". 'אני מקווה שלא', רציתי לומר לה.

יוסי נכנס קצת אחרי. עירית חייכה גם אליו חיוך מעצבן, והושיבה אותו מצידה השני על הספה. לאמא לא היה מקום, אז היא התיישבה על הכסא הקשה והמתפורר מעץ. אף אחד לא העז לשבת בכורסא של אבא. עירית שאלה אותנו כל מיני שאלות על בית הספר והגן ועל איך אני מתכונן לכיתה א'. היא דברה הרבה, ואנחנו ענינו לה רק בתשובות קצרות. ואז היא התחילה לדבר על אתי. לא ידעתי איך היא מכירה אותה, ולמה היא מספרת לנו עליה.

"נדב," היא פנתה אלי. הרמתי קצת את הראש אבל לא הסתכלתי אליה. "יש לך שם יפה, חמוד. אתה יודע מה הוא אומר?" היא שאלה. לא ידעתי למה זה מעניין אותה, אבל כן ידעתי שהיא רוצה להיות חברה שלי, ושאסור לי להרשות לה. "זה מהתנ"ך", אמרתי. "אוה, באמת?" היא שאלה בפליאה, "חשבתי שזה שם מודרני", עירית צחקקה. אף אחד לא צחק.

"טוב, נדב-" היא השתעלה קצת. "אתה מתגעגע לאתי לפעמים?" היא שאלה. "כן", עניתי. 'זה בכלל לא עניינך' רציתי לומר לה. אני לא מבין את זה: למבוגרים מותר לשאול את הילדים הכל, ואם הם לא יענו זה יהיה לא מנומס. אבל אם הילדים ישאלו את המבוגרים זה גם יהיה לא מנומס.

"מה דעתכם לעבור לגור איתה בפנימיה?" היא שאלה אותי ואת יוסי. יוסי קפץ מהספה. "שתלך לעזאזל", יוסי אמר. עירית חשבה שהוא מדבר עליה, אבל ידעתי שהוא מתכוון לאתי. "זה ישנה אם נאמר שאנחנו לא רוצים?" יוסי אמר בבוז. עירית שוב צחקקה. "מתי?" לחשתי. "כבר היום", היא חייכה אלי.

אמא התחילה לבכות. "תפסיקי, ידעת שזה יקרה," אמר לה יוסי. פתאום יוסי נראה לי גדול. הרבה יותר חזק מאמא. אמא סתם חלשה. אם אתי הצליחה לקחת אותי מאמא, חשבתי, אולי אני באמת צריך להיות עם אתי.