שימו לב אל הנשמה

בעזרתך אבא! מוצאי שבת קודש, שבת פרשת תזריע, התשס"ח.

התיישבתי לי על הגג, מנסה לתפוס קצת שקט. הרבה מחשבות יש לי, ברוך השם, אך מחשבות של חולין הן, ואין הן ראויות לשבת. רוקנתי לי הראש מהמחשבות החוליות בקושי רב; כיון שבכל פעם שמחשבה אחת נסתלקה, הגיעה חדשה, ובעוד אני מנסה לגרש את זו- אחרת נכנסה מדלת שכלל לא ידעתי על קיומה, ועוד אחת נכנסה מחלון נסתר בנבכי ראשי, וכל ראשי נהיה מערבולת מחשבות כמה וכמה פעמים מחדש. אך לא אלאה אתכם בפרטים, שכן בסופו של עניין הצלחתי לרוקן את ראשי ממחשבות אלו.

כעת ראשי היה נתון אל המחשבות ה'שבתיות', כפי שכיניתי אותן. אך אויה לי, צרה צרורה- על מה ניתן לחשוב כעת? רעיונות הרבה לא היו לי, לכן בהיתי לי בשמיים התכולים בחוסר מעש, מחכה למחשבות ה'שבתיות' שיבואו. עייני נדדו בשיעמום, שהלך וגבר מרגע לרגע, מן השמיים אל הדקלים האיתנים, אשר עמידתם הזקופה הופרעה מידי פעם עם בא הרוח.

לפתע שמעתי קול חלוש. הבטתי סביב, ולא מצאתי אדם, ולא חיה, ולא שום דבר העלול להפיץ צליל. הקול התחזק מעט, ואני הטתי אוזני לנסות ולהקשיב לו. 'שים לב... שים לב...' לחש הקול. ואני מביט אל הדקלים הנעים עם הרוח, ושוב חוזרים לעמידתם, ושוב נעים עם הרוח- והם כאילו משתתפים עם הקול ההוא, וקולותיהם מתחברים, והם כולם לוחשים לי יחדיו: "שים לב, שים לב... ". ואני תמה. וכי אל מה עלי לשים ליבי?  וכעת גם העננים הלבנים, והשמיים התכולים, כולם מצטרפים אל הקריאות. וקולותיהם שחברו להם יחדיו, מתחברים אל קול אחד ברור וחזק. והוא דורש ממני: "שים לב! שים לב, שים לב אל הנשמה!". ואני איני מבין לשים לב אל הנשמה? וכי מדוע זקוקה הנשמה לשימת ליבי? הרי היא וודאי מסתדרת לה שמה בתוכי. אך דרשו הם הקולות, ואני- מה ביכולתי לעשות כנגדם?

ואני מנסה להאזין אליה, אל הנשמה, אל הנשמה שלי. ואיני שומע דבר. ודאי אינה זקוקה לי- בטוח אני. ושוב רוצה אני להתפנות אל הבהייה בשמיים ובעננים, אך הם שוב עלי לוחצים- שים לב אל הנשמה!. ובכן, בליבי מתחילה להיווצר סקרנות, והיא הולכת וגדלה עם הקולות שממשיכים. מי היא אותה הנשמה, ומדוע עלי להקשיב לה?

כעת עצמתי עייני, ואת אוזני אטמתי מקולות הרוח המכופפת את הדקלים, והיטתי ליבי אך ורק אל אותה נשמה עלומה. והנה איני רואה כלום, מלבד חושך, חושך וחושך. וכאשר עייני נתרגלו לחושך, החילותי מהלך סביב וסביב, מחפש אחר אותה נשמה עלומה. ואני הולך, והולך, ואיני מוצאה. כמעט ונתייאשתי מלראותה, אך לפתע נגלה אל עייני אור דק וקטן, הנמצא במרחק. התקדמתי לעבר האור הקטן. תחילה האיטיות, אחר כך החשתי צעדי, ולבסוף ממש ורצתי. האור הלך וגדל, הלך וגדל- במעט, ולא יסף. ליבי נחמץ בקרבי. הלא יוסיף לגדול? שאלתי. אך שאלתי נותרה ללא מענה, ואני הבנתי כי כך הוא האור ואין אני יכול לדעת בינתיים מדוע אינו גדל. האור היה קטן, חיוור, ואולי מעט דועך.

כאשר התרגלתי אל האור הקטן, ולעייני לא היה מה לחדש עוד, התחלתי להאזין. וכאשר הקשבתי- שמעתי. בכי עמוק וכואב, אשר את נפשי פילח, ואת ישותי זיעזע, ואת לבבי קרע. מיהו הבוכה בכי כל כך נוגה, כל כך עצוב, כל כך נורא? התקדמתי אל עבר הקול, ולעייני נתגלה מחזה נורא, נורא משיכולתם לתאר, נורא מכל הנוראים שיש.

קטנה ועזובה, היא שכבה בצד. שמלתה אשר לפני שנים רבות מספור היתה לבנה וזכה, מלאת כתמים טמאים הייתה, משוקצת ומטומאת. מין השוליים נחתכו כמה חתיכות קטנות, וכמה חוטים נפרמו. צמתה אשר מימים ימימה שחורה וחלקה הייתה; פרועה היתה, ושיבה נזרקה בשערותיה. אך לא, לא רעה היא אמרה!

כי פניה,- הוי פניה! כל פניה אומרות הן רוך וקדושה, וממבטה נשקפת הטהרה הנוראית. ועיניה מלאות הן עצבות, ומליבה נשקפים הגעגועים העזים, אשר קורעים את לבבה. ומפיה יוצא הוא- הבכי הנורא ההוא.

נתמלאתי יראה מדמות טהורה זו. נתמלאתי הערצה אל העלומה הזו. 'מי את', לחשתי אליה, 'מי את, אשר בכייך כה קרע אותי?' זעקתי אליה בלחש. והיא את עיניה הדומעות הרימה אלי, ולא אמרה דבר. ולא אמרה דבר. ואני מבין. ואני מבין ומזדעזע. מבין ומזדעזע, ומזדעזע. 'האת היא הנשמה?? האת היא נשמתי??'  אני שואל. והיא אינה עונה, רק מביטה בי. רק מביטה בי. 'מדוע הנך בוכה?' אני שואל בלב נחמץ. 'מדוע את בוכה?' אני שואל ומתחיל מתייפח. 'מדוע את בוכה??' אני זועק אליה, והיא אינה עונה.  'האני הוא אשם בשמלתך המוכתמת?' אני שואל בלחש. 'האני הוא אשר עזבתיך אל החושך הנורא הזה, ואת אורך הדעכתי?', והיא אינה עונה. 'אנא, אמרי לי, מה עלי לעשות למענך?' אני מתחנן. 'אנא!!' זועק אני.

והיא מתרוממת ממקום משכבה, ואת כפיה נושאת היא כלפי מעלה. ואז פותחת היא את פיה בעדינות נפש, ולוחשת היא אלי רק מילה אחת- 'קדושה!'. והיא נושאת אלי עיניים מתחננות, אשר מפלחות את ליבי, ושפתיה האדומות מתחילות רוטטות, ועייניה הדומעות חוזרות להפיק את הנחלים אשר הפיקה מקודם. ולחישתה מהדהדת היא באוזני, ואינה נותנת לליבי מנוח. ואז היא מתהלכת ממקומה, ומתקרבת אלי, ושפתיה העדינות מזדעקות אלי בטהרה 'אנא! אנא, קדושה-  קדושה אני מבקשת! קדושה!'. ואני עונה לה בכאב, כי מאין אשיג לה, לנשמה העצומה הזו שלי, קדושה? והיא בשלה, 'קדושה', היא לוחשת שוב. 'קדושה, הבה לי קדושה'. ואני מחריש, ומסיט עייני מעייניה הדומעות. והיא משמיטה כתפיה, וחוזרת אל מקום משכבה בשקט.

ובאוזני עוד מהדהדת זעקתה. קדושה. קדושה היא מבקשת.