מעוף הכנפיים השבורות/ ו

בעזרתך אבל'ה.

ו'- קשר של דם

מעניין למה אנשים אוהבים נדנדות. אני חושב על זה הרבה פעמים, פה בנדנדה העייפה שלי, בין שאר הדברים שאני חושב עליהם פה. אבי תמיד מחייך אלי חיוך של גדולים כשאני שואל אותו על זה. אני שונא שמחייכים אלי חיוך של גדולים, כזה שאומר 'יש לנו סוד'. נראה לי שמבוגרים נהנים להחזיק אצלם בלב כל מיני סודות מוזרים וחסרי תועלת, רק כדי להרגיש שהם שווים משהו.

אני חושב שהגעתי למסקנה, שמה שבעצם מושך את האנשים לנדנדה זה כי היא מזכירה להם אותם כשהם היו ילדים. כשהם עוד חשבו שהם יוכלו לעוף, או שסתם הם באו לגן שעשועים עם ההורים שלהם. לפעמים זה מצחיק אותי שמבוגרים כל כך אוהבים לחשוב על העבר שלהם, ולדבר עליו עם מן מבט מוזר כזה בעיניים. מה אני יגיד לכם, אם יש משהו שבטוח אני לא יעשה כשאני יהיה גדול, זה לחשוב על זה שהייתי ילד בגן שעשועים ולחייך, או להתגעגע.
 

אתם בטח חושבים 'הו, הוא סתם לא מבין בזה', אבל אני ממש רציני, אני מוכן אפילו להתערב על כ--ל הג'וג'ואים שיש לי (ויש לי המון, יוחאי הביא לי קופסא שלימה לפני שיצאנו לחופשת פסח, לפני שבוע). ואם אני צודק, אתם אכלתם אותה, ואתם חייבים לי חמש אבנים אמיתיות, ממתכת, טוב? תזכרו.
 

~
 

"הי, מה זה?", צעקתי, "מה אתה חושב שאתה עושה?". יוסי הביט בי בעיניים זועמות. "תסתום את הפה שלך, או שאני אשתיק אותו אחת ולתמיד", הוא בעט לי בבטן. התקפלתי על הרצפה. "אני יגיד אותך ליוחאי", אמרתי לו בדמעות, "תוציא את מה ששמת לי מתחת למזרון. מה זה בכלל?".
 

"אתה לא תגיד אותי למדריך המלוכלך שלך, ולא לשום אחד. ולא שמתי לך שום דבר מתחת למזרון, שמעת? שום דבר!" הוא תפס לי בחולצה, "ואם במקרה אתה תיגע בשום דבר שלא שמתי מתחת למזרון שלך זה יהיה הדבר האחרון שתיגע בו, אתה מבין אותי?". הנהנתי בראש בזהירות. יוסי שמט אותי על הרצפה בחזרה, ויצא מהחדר.
 

"מה קרה?" דוד נכנס לחדר אחרי כמה דקות, מבוהל. "הוא עשה לך משהו?". "מי?" שאלתי, והתפללתי שדוד לא שמע. "אחש'ך, מה זאת אומרת מי?". דוד היה נראה לי קצת עם דאגה, וזה קצת העציב אותי שהוא דואג בגללי, אבל גם קצת שימח. "לא, זה בסדר", קמתי, מנסה שדוד לא יראה שכואב לי בבטן, "סתם משהו, זה באמת בסדר".  דוד לא האמין לי. "שמעתי מה הוא אמר". יצאה לי מהפה מן אנחה כזו, קצת זקנה, נראה לי. "אני חושב שאם יוסי ידע שאתה שמעת אתה תמות", אמרתי.
 

דוד ניגש לדלת, סגר אותה בזהירות, והניח כסא מאחוריה, כדי שיהיה קשה לפתוח אותה מבחוץ. אחר כך הוא יישר את המשקפיים הקטנות שלו, וניגש בזהירות למזרון שלי. "אל תעשה את זה", אמרתי בשקט. "תסתובב", דוד אמר, "מה שלא יודעים לא כואב", הוא ציטט משפט שהילדים הגדולים אהבו לומר. הסתובבתי. שמעתי את דוד מתאמץ להרים את המזרון. ממש שקית. נשימות מהירות, נבהל. מטיח את המזרון בחזרה. "אני הולך לקרוא ליוחאי", הוא לחש. "אתה לא", אמרתי. עצמתי את העיניים והקול שלי קצת רעד.
 

אני לא יודע למה כל כך לא רציתי שדוד יקרא ליוחאי. אני חושב שדווקא מה שהייתי צריך לעשות בעצמי זה לקרוא ליוחאי. כי מן הסתם מה שיוסי החביא לי מתחת למיטה היה לא טוב. אבל היה לי משהו חזק בלב כזה שאמר לי שאני חייב להגן על יוסי. יוסי? יוסי המעצבן הזה? כן, דווקא יוסי. כי הוא היה אח שלי, ו... אני לא יודע למה זה בעצם קורה, אבל לפעמים אח שלך יותר חשוב ממה שנכון.
 

כשפקחתי את העיניים דוד כבר לא היה בחדר, וידעתי שמשהו רע עומד לקרות. יצאתי מהחדר גם כן, והלכתי לקומה של הבנות. נכנסתי לחדר של אתי בלי לדפוק. "הי! למה אתה לא דופק?" בחורה אחת במגבת צעקה עלי, ממהרת לברוח לאמבטיה. "זה רק נדבוש הקטן, מה את נלחצת?" צחקה אחרת. "נדב?" אתי הנמיכה את מכשיר הפן שלה. "מה קרה חמוד? אתה צריך משהו?". שנאתי שאתי עשתה פן. אהבתי את התלתלים שלה, אני חושב שהם היו חיים. כשהיה לה שיער חלק זה נראה לי קצת תחפושת. "יוסי צריך אותך דחוף", אמרתי לה. "דחוף? מה קרה?", היא שאלה, מכבה לגמרי את הפן. "אני לא יודע", משכתי בכתפיים. "נדב", אתי אמרה בקול קשה. "אני באמת לא יודע", רצתי מהר מהחדר, לא שומע מה אתי מנסה לומר לי.
 

אחרי שרצתי המון זמן נשכבתי על הדשא בגן ציבורי אחד. הסתכלתי על השמיים וניסיתי לגרום לכל הדברים שקיימים בבטן שלי ואני אפילו לא יודע את השם שלהם להפסיק להסתובב כל כך מהר.