מעוף הכנפיים השבורות/ ד

בעזרתך אבל'ה.

ד'- אני חושב שיש לי חבר חדש

הכיפה עפה לי. אני עוצר את הנדנדה בחריקה, מרים את הכיפה ומנער אותה מהחולות. נותן לה נשיקה קטנה. אתי הסבירה לי שכשמשהו קדוש נופל צריך לנשק אותו. אני חושב שזה כאילו לבקש ממנו סליחה.

אני מתיישב בחזרה על הנדנדה ומסתכל על הכיפה. אתי סרגה לי אותה. אני לא אוהב את הדוגמא הזו. יש שם יותר מדי חום ושחור- אני מעדיף צבעים בהירים. אבל אתי ממש השקיעה, ובמילא הכיפה על הראש שלי ואני לא רואה אותה, אז מה אכפת לי?

~

בלילה הראשון בפנימיה היה לי קשה להרדם. אני לא יודע אם זה בסדר לומר שהתגעגעתי הביתה. בבית היה לי לא כל כך נחמד. פה היתה לי מיטה הרבה יותר נוחה, ולא הייתי צריך לפחד שמישהו יבוא באמצע הלילה. אבל פה זו היתה המיטה של הפנימיה ובבית זו היתה המיטה שלי.
נרדמתי לקצת זמן, ואז התעוררתי. הדבר הראשון שנזכרתי בו הוא שאני לא בבית. הדבר הראשון שגיליתי הוא שאני רטוב. יוסי ישן חדר לידי. לא ידעתי אם להעיר אותו או לא. מצד אחד פחדתי שהוא יצחק עלי. מצד שני קיוויתי שהוא יעזור לי להחליף מצעים וככה אף אחד לא יידע. בסוף החלטתי לקרוא לאתי.

החלפתי בזהירות מכנסיים, ויצאתי בשקט מהחדר. במסדרון שלנו יש עשרה חדרים, בכולם ישנים בנים. לא זכרתי אם הבנות ישנות למטה או למטה. החלטתי לנסות קודם למעלה. הנחתי בזהירות רגל על המדרגה. תמיד בסרטים המדרגה אמורה לחרוק כשמתגנבים בלילה, אבל המדרגה לא חרקה. במקום זאת, מישהו נגע לי בכתף.
קפצתי והסתובבתי אחורה, נבהל. הבחור שעמד שם חייך אלי. היו לו שיניים לבנות ויפות, וחשבתי לעצמי שהחיוך שלו יפה כמעט כמו של גילי. זיהיתי אותו, זה היה יוחאי. עירית הציגה לנו אותו בצהרים, ואמרה לנו שהוא המדריך של הקבוצה שלי.
יוחאי הסתכל עלי בעיניים הירוקות שלו, וכנראה שחיכה שאני אסביר לו לאן אני הולך באמצע הלילה. שתקתי. "נדב, בבקשה ממך, בפעם הבאה שבא לך לעשות שיטוט לילי בפנימיה, תודיע לי קודם, כדי שאני לא אדאג, טוב?" הוא חייך אלי. התפלאתי שהוא לא כועס. "אני מצטער", לחשתי, מסמיק.

"אתה צריך עזרה במשהו?" הוא שאל. "אממ.. כן", עניתי- "זאת אומרת, לא!". התלבטתי אם יוחאי יצחק או יעזור לי. "בוא, אני אלווה אותך למיטה", הוא אמר, ולקח את ידי בידו. היד הגדולה של יוחאי החזיקה את היד שלי, אבל לא לחצה. הרגשתי בטוח לידו. כשנזכרתי במה שמחכה לי בחדר, כבר היה מאוחר מדי. יוחאי ניגש למיטה שלי, והסיט את השמיכה.
רציתי כל כך לבכות. הייתי בטוח שהוא יחשוב שאני סתם תינוק עכשיו. אבל יוחאי רק הוריד בשקט את המצעים, בלי לומר כלום. הוא יצא מהחדר, ואחרי כמה דקות חזר עם מצעים חדשים. את המצעים הוא סידר יפה על המיטה.

"זה יהיה הסוד הקטן שלנו", חייך אלי יוחאי, "אל תדאג". נכנסתי למיטה בשקט. יוחאי כיסה אותי, והעביר יד בראשי. "תודה", לחשתי לו. "לילה טוב", הוא אמר, ויצא מהחדר.

פתאום המיטה נראה קצת פחות מפחידה. ידעתי שאני לא לבד פה.

בשעה שש וחצי בבוקר שמעתי מישהו צועק במסדרון. זה היה הקול של יוחאי. "בוקר טוב לכולם!", הוא צעק, מעיר אותנו. "חדר מספר שלוש, עוד עשר דקות ארוחת בוקר", הראש שלו הציץ בפתח הדלת. הוא קרץ אלי והמשיך לחדר הבא. נטלתי ידיים וחזרתי לחדר, כדי להתלבש.
ילד אחד, נמוך ממני בראש, על האף שלו משקפיים גדולות, ישב לי על המיטה. "בוקר טוב", הוא חייך אלי. "אני דוד. לא הספקנו להכיר אתמול". התיישבתי לידו. "אני נדב". "למה אתה פה?" הוא שאל. "מה?" לא הבנתי. "אני פה כי אבא שלי מת ואמא שלי לא רוצה אותי", הוא סיפר. לא רציתי לספר לו על אבא, אבל לא רציתי שהוא יחשוב שאני סנוב. "אבא שלי שיכור הרבה פעמים, ואז הוא מרביץ לנו", סיפרתי. "אין לך אמא?" דוד שאל. "יש לי, אבל זה לא כל כך אכפת לה. אני חושב". "אל תדאג. פה אין אבא ואמא. יש את יוחאי, ויש את חנה, ויש גם את המנהל- הוא לא מדבר הרבה עם הקטנים אבל הוא מביא לנו לפעמים סוכריות". "אבא שלי הבטיח שהוא יפסיק לשתות", סיפרתי לו. "ואמא שלי מספרת שהיא אוהבת אותי אבל פשוט אין לה כסף. שקרנים." דוד אמר בבוז.  

דוד רכן אל הרצפה ונעל נעליים. "אם אתה רוצה להספיק לאכול, כדאי שתתלבש מהר. חנה- הטבחית- היא ממש נחמדה, אבל היא מדייקת בזמנים. בשבע החדר נסגר".

"טוב, אני תיכף אבוא", אמרתי לו. "לחכות לך?" הוא שאל. "לא, אבל תשמור לי מקום לידך, טוב?" ביקשתי. "יוחאי לא מרשה לשמור מקומות. הוא אומר שכולנו צריכים להיות חברים. אבל אל תדאג, כולם בשולחן שלנו נחמדים". "טוב", משכתי בכתפיי.

החלפתי מהר בגדים. שמחתי שהחדר ריק, כך יכלתי לדבר עם גילי ואבי. אמרתי להם שאולי עדיף שהילדים בפנימיה לא ידעו עליהם. גילי הבינה אותי, אבל נראה לי שאבי קצת נעלב. הבטחתי לו שלא ניפרד, אבל פשוט נשמור על החברות שלנו בסוד. אבי הסכים, ואמר שכשהוא חושב על זה חברות סודית זה הרבה יותר מגניב.