מעוף הכנפיים השבורות/ ב

בעזרתך אבל'ה.

ב'- ואז מישהו הרביץ לי

גילי מנדנדת אותי חזק. אני מביט אל השמיים. הכתום מתחיל להיהפך לסגול. אני אוהב סגול. יוסי אומר שזה צבע של בנות. אבל אבי אומר שאין כזה דבר צבעים של בנות ושל בנים. הוא אומר שלבנים מותר לאהוב וורוד ולבנות מותר לאהוב ירוק. אני יודע שאבי צודק אבל אני גם יודע שיוסי יודע.
 

אני מסתכל על העננים. גילי קופצת מענן לענן. פעם לא הבנתי איך היא תמיד יכולה לעשות את זה, אבל נראה לי שכבר התרגלתי. גילי לא צריכה כנפיים או מטוס כדי לעוף. פעם שאלתי אותה למה היא יכולה ואני לא. היא הסבירה לי שזה בגלל שאני בן אדם אמיתי.

~

פעם שמעתי את אתי אומרת לאמא שילד לא צריך לקבל מכות. אמא צחקה אז את הצחוק היבש שלה. אני לא אוהב את הצחוק היבש של אמא. זה אומר שהיא לא באמת חושבת שמה שאמרו מצחיק. אמא שאלה את אתי מה היא תעשה כשהילד שלה לא יקשיב לה. אתי אמרה שהיא תדבר אליו יפה. אמא שאלה מה היא תעשה אם הוא עדיין לא יקשיב לה. אתי אמרה לה, שהיא מתנהגת כאילו כל הילדים הם רעים. אמא אמרה שזה באמת ככה. אתי ענתה שאם זה באמת ככה היא לא רוצה ילדים.
 

אתי ואמא לא ידעו ששמעתי. חשבתי על מה שהן אמרו, והגעתי למסקנה שאם מרביצים לילדים בגלל שהם רעים, כנראה שאני קצת ילד רע. לא כמו יוסי, כמובן, אבל בטח אני קצת ילד רע. החלטתי להשתפר.
 

למחרת, כשחזרתי מהגן, סידרתי יפה-יפה את כל הבית. אולי זה ישמע פשוט, כי יש לנו בית מאוד קטן- רק שני חדרים. אבל הוא מאוד מבולגן. לאמא אין זמן לסדר אותו- היא עובדת במפעל כל היום. גילי ואבי עזרו לי. גילי שרה לי בינתיים, כדי שלא ישעמם לי, ואבי סיפר לי סיפורים יפים. לאבי יש תמיד סיפורים יפים. הוא רק בן  שבע עשרה, אבל הוא טייל בהמון מקומות בעולם, כי לאבא שלו יש ספינה ענקית.
 

בשעה שש סיימנו לסדר את כל הבית. אתי חזרה הביתה מחברה שלה. אתי לומדת בפנימיה כבר שנתיים, מגיל 12, אבל גם בחופשות היא בקושי בבית. אתי שמחה לראות שסידרתי הכל. היא החליטה לעזור לי, ושטפה בעצמה את כל הבית. בשעה שמונה, כשאמא באה הביתה, הכל היה נקי ומסודר. אמא התפעלה ושמחה מאוד. הייתי כל כך גאה.

בשעה תשע שמעתי את הצעדים המוכרים במדרגות. הם היו איטיים ולא מסודרים. הפחד שיתק אותי. זחלתי מהר למיטה של אתי, ונכנסתי מתחת לשמיכה. "מה אתה עושה?" היא לחשה בבהלה. הדלת נפתחה בטריקה. אתי הבינה וחיבקה אותי חזק. "שוב פעם חזרת שיכור?" שמעתי את אמא צועקת. "אני לא שיכור", הוא גיהק.
 

האור בחדר נדלק. התכווצתי בזרועותיה של אתי בפחד. "בבקשה, אלוהים, תעשה שלא יכאב", התפללתי. "למה נדב לא במיטה שלו?" הוא שאג. רציתי לעשות במכנסיים מרוב פחד. צל שחור ומאיים עמד מעלי. עצמתי את העיניים חזק. מישהו משך מעלי את השמיכה. היד של המישהו משכה אותי מהמיטה. מישהו נתן לי מכה על היד. מכה על הרגל. על הגב. בלחי.
 

"שמשון, אתה תהרוג לי את הילד!" אמא יבבה. המישהו עזב אותי. מישהי חיבקה אותי. ידעתי שזו אתי. אמא בדרך לא נותנת חיבוקים. מישהו בעט בי ויצא מהחדר. פקחתי את העיניים, והבטתי בגב המתרחק של מישהו. לפעמים אני מתפלל שהמישהו הזה באמת היה סתם מישהו, ולא אבא שלי.