ששה סדרי משנה מסתיימים בשתי משניות מאוד מיוחדות. הראשונה נאמרה ע"י אמורא, ר' יהושע בן לוי, שלמד אצל רבי. והיא בעצם המשנה היחידה בש"ס שלא אמר אותה תנא (למעט פרק ו' מאבות, פרק קניין תורה, שמראשיתו מוגדר כהוספה מאוחרת, ובעצם רבי לא ערך אותו). גם בתוכן המשנה יש הרבה מה לדון, מדקדוקי לשון פרטניים, דרך צורת דרשת ריב"ל את הפסוק ממשלי, ועד למקום הייחודי שרבי בחר לשים למשנה כחותמת הש"ס.
גם במשנה השנייה, שנאמרה ע"י אחד מאחרוני התנאים, רבי שמעון בן חלפתא, יש מקום רב להתבוננות. מדוע דווקא הנושא שלה חותם את הש"ס? איך הוא הבין מהפסוק שהשלום הוא כלי מחזיק ברכה היחיד לישראל, כפי שנשמע מלשונו?
כמובן שלא נגע כעת בכל השאלות ונעמיק בהן, אך חשוב לציין לפני כן שיש עוד הרבה מה להאריך בפרטי ובכללי המשניות הייחודיות הללו.
השאלה שנתמקד בה, בע"ה, בדברי ריב"ל היא בדרך בה הוא דרש את הפסוק.
במשלי נאמר (ח' כ"א): "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא". רש"י ומצודת דוד מפרשים את הפסוק ומסבירים שהקב"ה אומר לישראל שיש לו טובה רבה הגנוזה עמו להנחיל לאוהביו, ובה הוא ימלא את אוצרותיהם. או בצמידות ללשון הפסוק- להנחיל לאוהבי טובה רבה יש לי, ולעתיד לבוא אמלא בה את אוצרותיהם.
ריב"ל בא והופך את הפסוק. מה שהוא אומר, ש"עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות", הופך את המילה "יש", מהבנה ש"יש לי", להבנה שמה שהקב"ה מנחיל להם הוא אותו "יש". ה"יש" הופך מדבר סתום ומובטח, לדבר גלוי וקיים. דבר מציאותי. בעצם אומר ריב"ל שהקב"ה ינחיל להם עולמות (העולם מוגדר כ"יש", כמציאות), וכמותם נלמדת מגימטרייתם- "יש"=310 (מעין מה שמלמדת הגמרא בסנהדרין, דף כ"ב עמ' ב', בדבר ימי נזירות סתם שהיא שלושים יום,שנאמר: "נזיר יהיה", יהיה בגי' שלושים).
אם כך, לא מובן מה פירוש המשך הפסוק "ואצרתיהם אמלא", הרי ה' כבר אמר שהוא ינחיל להם 310 עולמות, וכי יש עוד מה להוסיף על כך? האם אין בכך די כדי למלא את אוצרותיהם של בני האדם, אוהבי ה'? לשם הבנת המשך הפסוק, נמצא את האזכור הראשון בתנ"ך למילה "אוצר"- "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב" (דברים כ"ח י"ב). בפסוק שם המדובר הוא בשפע גשמי. מתוך כך נסביר שהמשך הפסוק במשלי עוסק בשפע גשמי. כלומר, הקב"ה יברך את ישראל וימלא אותם, לא רק בשפע רוחני, של עולם הבא, אלא אף בשפע גשמי בזה העולם הוא יברך אותם וימלא אותם עד בלי די.
חכמי ישראל מסכימים שדורשים סמוכים (למעט ר' יהודה [אם אני לא טועה]), ועל כן עלינו להבין מדוע סמכו את דברי ריב"ל לדברי רבי שמעון בן חלפתא? ומתוך כך, מדוע בחר רבי לסיים בדרך זו את הש"ס.
לשם כך נוכל להביא ברייתא ידועה: "אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך... ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". קשה להתעלם מן הקשר של ברייתא זו למשנתנו- צדיקים, שלום, "ה' עוז...". אלו בדיוק הדברים שרצה רבי להמחיש לנו בחברו את דבריהם של ריב"ל ורשב"ח (וכידוע כל הברייתות נכנסות בתוך המשניות, כפי שאמר אחד מחכמי ישראל). כל צדיק וצדיק יקבל שכר גדול, יקבל שלמות גדולה, אך צדיק שלם, צדיק שסיים את כל הש"ס ויודע אותו לאורכו, רוחבו ועומקו, צדיק שמקפיד על הלכות טומאה וטהרה באוכלים ובודק בעוקצי תאנים, חייב גם להרבות שלום בעולם, כי זהו כלי הברכה של ישראל. התורה היא הברכה לישראל והשלום גם כן. התורה עצמה היא שלום.
הגמ' בזבחים (קט"ז עמ' א') אומרת שהקב"ה שמר לישראל את התורה, הוא רצה להביא להם טובה זו, ושמר להם אותה. זו בדיוק אותה טובה, ש"י עולמות, שהוא שומר להם לעתיד לבוא. אותם עולמות שמגיעים כשכר על לימוד וקיום התורה, הם הטובה הגנוזה לעתיד לבוא. ועליה נאמר, על אותה תורה, "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם". התורה היא עוז לישראל, על ידיה מתקיים העולם, והיא שמביאה לנו את הברכה והחיים עד העולם. והיא זו שגם עושה שלום בינינו ובעולם, היא בונה את העולם. רק החיבור הזה מקיים את העולם - תורה ושלום, וכל אחד אינו יכול בלי חברו. תורה בלי שלום היא תורה שאינה אהובה על הבריות, אינה לשם שמים. ושלום בלי תורה, עינינו הרואות מה היתה לו ומה יצא ממנו.
החיבור בין התורה ובין השלום, כמו מה שעשה אהרן הכהן, (אבות א') הוא החיבור הנצחי שמקיים את העולם, הוא החיבור שמעניק ש"י עולמות, והוא זה שמסיים את הש"ס. ובעצם תחילתן נעוץ בסופן- כל הש"ס נעוץ בנקודה הזו.
תגובות
עמישב, כיוונת לאמת בדברי שלום.
הרמב"ם, ר' יוסף קמחי והגר"א פירשו בפשטות יש זהו העולם הבא. לכן הוזכר רבי יהושע בן לוי, שהרי המשיח גילה לו שהוא בן העולם הבא (סנהדרין צח, א). נראה לי שהמשניות שהבאת הן תוספת של תלמידי רבי. המשנה הקודמת מסתיימת באיזכור של בית הלל. לפיכך, רצו להזכיר לתלמידי הדורות הבאים את דרכם של בית הלל. הזכירו את הפסוק להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, רמז לדברי הלל הזקן לפני תלמידיו ובהם רבן יוחנן בן זכאי, אב לחכמה ואב לדורות (אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק כח). והזכירו את השלום שהיא היא המדה של בית הלל, כדברי הלל: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. שנזכה.
תזכה לשנן משנה בהתמדה ולסיים את הש"ס כולו וללכת מחיל לחיל בדרכי נועם ושלום.
עד כאן חלק אחד של הדברים.
כעת, ננסה, בע"ה, להתבונן ביתר עומק בדרישת הפסוק של ריב"ל. התחלנו, נמשיך כעת בע"ה.
בעצם מציג לנו ריב"ל מבנה שעומד כנגד שלושה זמנים. בעבר, עת התורה היתה גנוזה, היתה ביד ה' האפשרות להנחיל לאוהביו יש, אך הוא גנזהּ עמו. כמו שאומרת הגמ' בזבחים שהובאה לעיל.
משנִתנה התורה, שתכליתה תיקון העולם, חשוב מאוד להגיד ללומדיה ומקיימיה שהם זוכים בזה ובבא. הדיבור מופנה למצבנו קיום. עדיין ישנו מאבק.
אך לעתיד לבוא, עת יתגלה אור אין סוף ברוך הוא כאן בעולם, בגילוי שלם ממש, שנזכה לש"י עולמות, אזי לכאורה עלולים הצדיקים להתבטל במציאות, שהרי מי יכול לעמוד כנגד או א"ס ב"ה? על כן בא הרמב"ם ואומר שהצדיקים מקבלים קיום בעולם האין סופי (אני טיפה מתרגם את דבריו). בעצם כאן גילה הרמב"ם את היותו חב"דניק. הרבי הריי"ץ זיע"א (האחד לפני האחרון בשלשלת אדמו"רי חב"ד) כותב במאמר שלו (ד"ה: "וכל בניך למודי ה'") שה' נתן עוז לצדיקים להתקיים לעתיד לבוא, ביום בו יתגלה אור אין סוף ב"ה. התורה היא עוז, כמובא למעלה, והתורה ניתנה כדי שיוכלו להתקיים לעתיד ולא להעלם במציאות.
בעצם כאן היא נקודת החיבור שבין דברי ריב"ל לדברי רשב"ח, "להנחיל אוהבי יש", אני אנחיל להם מציאות לעתיד לבוא גם באור א"ס ב"ה שאין תענוג למעלה מזה, וזה מה שנאמר שצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה. "ואצרתיהם אמלא", בכך שאתן להם מציאות באור הקב"ה. ואיך זה אפשרי? ע"י ה"יש" שנתתי להם, והם זכו ל"יש" עולמות וגם לעולם הזה, וכל זה ע"י זה ש"ה' עוז לעמו יתן", העוז להתקיים גם במציאות בלתי אפשרית (במובן הטבעי).
וזה בדיוק עניין "ה' יברך את עמו בשלום", כי שלום הוא שמו של הקב"ה, היינו לא ה' ממש, אלא התגלות שלו, וכך גם האור, שאינו ה' ממש (כמו השמש והאור שלה, להבדיל). וה' יברך את עמו באורו, בשלום, רק לאחר שהוא יתן להם עוז-תורה, אחרת הם לא יוכלו להכיל את הדבר ויעלמו באור א"ס ב"ה.
בריך רחמנא דסייען.
ד"א המשנה מתחילה במאימתי קוראין את שמע בערבית וכו', ומסתיימת בלא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום וכו'. ויסוד השלום
הוא השמיעה, שנאמר: אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו, נדברו ולא דברו. ויסוד השלום הוא השמועה, ששה סדרי משנה.
לגבי אוצרותיהם אמלא- אור השכינה. אני לא בטוח, לענ"ד זה אותו עניין, שהם יקבלו מציאות באור (דבר ראשון), וממילא יתמלאו אוצרותיהם מהאור (שבר שני).
עפ"י המובן מכתבי החסידות שלעתיד לבוא יתגלה אור א"ס ב"ה כאן בעולם והוא דייקא מה שדובר על עולם הבא, כי תהיה התפשטות החומר.
לכן אני לא רואה חילוק בין מה שהגדרת עולם הבא לאור השכינה. אור ה' (מה זה אור השכינה? האור הוא השכינה, לשכינה אין אור) יתגלה בעולם בלי צמצומים ולבושים, ואז יש חשש לקיום בני האדם (אתה יכול לראות דוגמא לזה בפרק י"ט בתניא, במשל הנר הידוע, שהוא אומר שהנשמה בטלה באין סוף, בפשטות כוונתו שהיא בטלה באור א"ס). לכך אמר הרבי הריי"ץ שה' נתן לעמו עוז להתקיים במצב הזה, ועוז זה הוא התורה.
אגב, מעניין לדרוש את זה יחד עם הגמרא בברכות שעוז זה תפילין...
הרמח"ל כותב בספר דעת תבונות שהרוחניות שבעולם הזה היא כמו הגשמיות של האדם הראשון לפני שחטא, והרוחניות של האדם הראשון לפני שחטא, היא כמו הגשמיות של העולם הבא.
אומרת המכילתא (מסכתא דשירה, פרשה ג): עזי וזמרת יה, אין עזי אלא תורה, שנאמר יי' עז לעמו יתן, ואומר עוז מלך משפט אהב.
בכלל בענייני הגאולה והעוה"ב הרוב המוחלט מעורפל. הרבה דעות, השארות וכו'. מה שנראה שיתגלה האור כאן בעולם, ואני מדגיש כאן בעולם, כך מוזכר בכל הכתבים של חב"ד לפחות. יכול להיות שאח"כ יהיו דברים אחרים, אבל כך משמע מהם על האלף השביעי (ראה הגה"ה של בעל התניא על פרק ל"ה [אם אני לא טועה, יכול להיות שזה ל"ו או ל"ז], וביאור הרבי האחרון עליו [מופיע בביאור התניא בהוצאת קהת]).
שבוע טוב לך ולכל בית ישראל בכל מקום שהם.