יצירות של עמישב

נסתם
מעין ליבי
נחתם
המנוע שבִּי
נכתם
והכתים
סתם
והשלים
כיליון כוחותיי
ואהבת כלולותיי
ועשאני למדבר
כדי שאלך אל העבר
להרים החלק הנשבר -
השלם של המחר

איך אפשר לעמוד לפניך,
כשאני יודע מה היה לפני
ומה יהיה אחרי.
איך אפשר לעמוד לפניך,
כשאני יודע מה יש בנבכֵי.

איך אפשר שלא לעמוד לפניך.
אינך שואל לרצוני,
אני עומד לפניך,
עם כל סרחוני.
לפניך.
ומה יעשה, גבר כי יִקְרַב,
גבר כי יֻקרב,
אבל רק חציו,
חצוי כולו, ניצב.
אוהב בעת רִחוקו,
קרוב ורחוק בעת אוהבו.
ונפשו סבוכה בנפשו,
קשורה בנפשו,
ואינה יכולה להפרד.
ובלית ברירה,
תסיר את שמלת שביה,
מעליה.

ממעמקים של כאב
ממעונות אריות
מהררי משברים
נשאנו עינינו אליך
שתושיט אלינו כפיך
שתשים עלינו עיניך
ותשית ליבך לכאב העז.
בקירות ריקים פגשנו
בקשותינו לסלע התנפצו
וכאבנו נותר בלא כתובת
בתוך ליבנו השבור.
רצינו לזעוק
לצעוק ולנער
אבל חשבנו שאין טעם
לבקש ולחזר
על פתחים סתומים.
אבל לא ידענו שהינך כאן
מקשיב לקולנו
וכואב את כאבנו
לא ידענו שהינך פה
עימנו היום
ובכל יום תמיד
איתנו ממש
ממש ממש
כי אם היינו יודעים
לפחות היינו מתנחמים בחום אהבתך
מתרגשים בהקשבתך
ובטוחים שהגאולה כבר כאן
בוקעת ועולה

בס"ד ליקבה"ו

השמש ההיא, אותה שמש שזורחת אחרי כל לילה שנדמה לאין-סופי. כאוויר לנשימה, כמים לצמא וכפְּרִי לתולעת.
השמש ההיא שצצה בין ההרים ועשתרות הקרניים שנתקעו בי. בבטני. אוי, מעי חמרמרו.
מה הייתי עושה בלי השמש הזו? כיצד הייתי יכול לעבור כל לילה? הרי גם עכשיו אני מצליח רק בקושי לעבור לילה אחד, ואם לא הייתי יודע שיש שמש בסוף...
מה יקרה היא השמש...

"חיים!", שמעתי את קול

בס"ד ליקבה"ו

לכה דודי לקראת כלה
נקבל פני חמלה
נחזה ביופי חמדה
נשמה גלמודה

לכה דודי לקראת כלה
המדלגת באבלה
השולחת פרחי אהבה
נכזבת
אל צור המחצבה

לכה דודי לקראת שכינה
יושבה שכונה
המחכה לבינה
הגואלת
אותה

בס"ד לק"י

פתיחה-אבא.

בדיוק היום דיברתי עם אישתי עליו. על הבן שלי. שלנו. אנחנו שמים לב היטב למה שעובר עליו בתקופה האחרונה. איננו יודעים אם הוא מודע לכך.
כיפה הולכת וקטֶנה. הליכות הולכות וגסות. דיבור משתלח, שלא לומר רחובי מעט.
מה עובר עליו? למה הוא הולך לשם? הרי ארבעת אחיו שלפניו הלכו בתלם, וגם הוא היה תמיד כזה ילד טוב. עכשיו הוא משתנה.
לא, זה לא קרה ביום אחד. אבל זה גם לא היה ברור מראש. איזה אבא היה אומר לבן שלו לא ללכת לבלות עם חברים? הוא נער, זה בריא לו. מדוע שנעלה בדעתנו את האפשרות של לומר לא לבקשה הכל כך פשוטה ומתקבלת של: "אמא, אני יכול לטייל עם חברים לכנרת?", "רק תזהר מהמדרגה שמטביעה את כולם", השבנו כפי שכל אחד אחר היה משיב. גם כשהוא ביקש ללכת לראות סרט אצל ערן הרשנו לו, מה קרה, שיבלה קצת לפני שהוא מתבגר. הרי עוד כמה שנים

היינו עיוורים.

לא, לא היינו צריכים לאסור עליו את כל הטוב הזה, אבל היינו צריכים לפקוח עיניים.
אבל בעצם, כפי ששאלה חנה אתמול, מה זה היה עוזר שהיינו פוקחים עיניים? וכי בננו היה מקבל תשובה שלילית לרצונו החפשי והטבעי לחיות? האם בכלל היינו אוסרים עליו? ברור שלא! אז למה לפקוח עיניים, בין כה וכה לא תהיה לכך כל השפעה בחיי המעשה.
אולי היא צודקת. אני לא יודע. גם היא לא יודעת.
רק רבונו של עולם יודע.

צער גידול בנים.


פרק א'-הבן.

אוף, לא רציתי לריב איתם שוב. אבל מה אני אעשה?! הם פשוט מכריחים אותי לריב איתם. אני כבר ילד גדול, בן 16.
איזה טוב ה' ששם פה את העץ הזה. איזה נחת.
אבל מי צריך נחת כזה? אין לי בית, יש לי עץ. הייתי נותן המון כדי לחזור אל הבית. אבל בתנאי אחד, בלי ההורים האלה. טוב, על אמא אני מוכן להתפשר, אבל על אבא? אחרי מה שהוא עשה?

"אמרתי לך לא ללכת!"
"נכון", עניתי.
"והלכת!"
"טוב, לכן אתה צועק..."
"אתה גורם לי לאבד את העשתונות"
"שמתי לב", שלוותי לא פסקה...

אחרי שתי דקות הייתי מחוץ לבית עם לחי אדומה וחמה, ועם לב עוד יותר...

אל אבא כזה לא אחזור אף פעם, גם אם אמא תתחנן.
אבל למה הוא כ"כ התעצבן? אז אני לא הילד הכי טוב בעולם, אז לא עשיתי את כל מה שהוא אמר לי, אבל גם לי יש חיים. מה איתי? איפה אני, הבן שלו בכל הסיפור הזה?
הבן שלו? אני עוד מגדיר את עצמי כזה?!
טוב עוד לא מצאו דרך לשנות את הגנים, אבל עם אבא כזה, מי צריך אויבים?

כבר צהריים. חם לי, והצל די נגמר. מה אני אעשה? א אני צריך לעבוד. כל חיי רציתי לעשות את זה. להיות כמו כל שליחי הפיצה על האופנועים עם הרעש המעצבן... איזה עונג. אוף, אבל אין לי רישיון, וגם כסף אין לי, ואפילו בחלומות שלי אני לא מאמין שאבא יתן לי גרוש אחד לכזה דבר... "אתה עוד מבקש טובות? ובשביל מה? שתוכל להסיע את החברה שלך על האופנוע ולהרים גלגל".
אני באמת כזה בן אדם?
למה הוא חושד בי כל הזמן?
אף פעם הוא לא נתן בי אמון, לא דחף אותי לאן שאני רציתי. רק לאן שהוא רצה.
"אתה תהיה איש היי טק כמו אבא, נכון בן?"
"אולי."
"למה אולי? זו עבודה מכובדת ומפרנסת, מה עוד אפשר לרצות לעשות?"
"אני לא בטוח שזה הסיגנון שלי."
"כן, גם אני חשבתי כך בהתחלה, וגיליתי שטעיתי"

אבל אנחנו שונים. הוא זה הוא. ואני זה אני. כנראה שאני באמת משועמם. הוא זה הוא ואני זה אני, בסוף אני עוד אפתח חברה להמצאת סטיקרים.
לפחות הוא יהיה גאה בי...

אז איפה הייתי?
אה כן, מה עושים עכשיו. חם, וגם הבטן לא מוסיפה לי הרבה נחת...
בינגו! חם לי, אני רעב, מה עושים? הגלידה של יצחק... איזה רעיון! ארררר, הכסף הזה... הכסף מענה את הכל, למה א"א לחיות בלעדיו. חיים חופשיים. בלי צורך לשלם כדי להשיג דברים?
אבא! אפשר קצת כסף? תראה, בראת עולם שצריך בו כסף. בעולם הזה לאבא (לא לך, אלא לאבא הרשע שיש לי...) יש את הכסף, ולי אין אבא... לכל הפחות הייתי רוצה שלא יהיה. בין כך ובין כך, כסף אין לי. אז עשה טובה, חמש שקל לכדור גלידה זה לא כזה הרבה בהתחשב בזה שאתה מתקצב את ארה"ב... או את הטרור הערבי. מעניין באמת, מי צורך יותר תקציב? טוב, כנראה שארה"ב, הם עושים גלידות טובות. וגם להרוס זה יותר קל מלבנות. או שבעצם

טוב, לא תמיד זה עובד מיד.
עוצמים את העיניים...
פותחים...
ו...
לא צריך טובות, אבקש ממישהו אחר.

"תגיד אחי, יש מצב לחמש שקל."
"מה קרה, אין לך כסף לאוטובוס?"
"כן... אה לא בדיוק, חם לי, ואני רוצה גלידה, יש מצב לאיזה מתת?"
"סחתיין על המתת. תפוֹס."
"תודה אחי, מזל שיש אותך בעולם."

ועוד מעט ואין רשע
והצדיק קם
להאיר את העולם
אף כי פָשָע
ניקה הוא מעוון
זך הוא בתשובה
נמלא כולו אורה

אור האמת קורן פניו
ועורו
ואורו
והחומר והקודש
באחדות של אמת
בהחייאת פני המת
ישטפו את העולם באור
יצילוהו מהבור

הבור שכרה לעצמו
במאות מליארדי דולרים
במשכנתאות אין קץ
בפתיחוּת כולאת
וברחמנות אכזרית
בבריאות חולה
במחלת

בס"ד לק"י

קולמוס רוחני
ודיו אדום
מוציאים אותיות
שחורות,
אפורות,
על דף לבן

שיוצרות- מנגינה
וריתמוס
ושאר אמצעים.
שיוצרות- שירה

בס"ד לק"י

כמו עץ
עמדתי בשלכת
כמו עץ
ספגתי את הכפור
כמו עץ
עמדתי ללכת
כמו העץ
האפור

כמו עץ
ליבלבתי בשמחה
כמו עץ
התמלאתי פריחה
כמו עץ
שמחתי בפירות
כמו העץ
המלא ילדוֹת

וכמו העץ
לא ידעתי מה לעשות
כמו העץ
שבאו לכרות
כמו העץ
שנפל והפך להיות
גזר עץ

בס"ד לק"י

לבנה ממועטת בשמים
וליבי נשבר, חצוי לשניים
נשמה שעזבה בין הערביים
צאת הכוכבים יצאה ממצריים.

ניסיתי תופסה בחירוק שיניים
"השארי נא כאן עוד דקותיים"
אך נשמתי עזבה בין הערביים
צאת הכוכבים יצאה ממצריים.

"אל תלכי, השארי איתי לעד
אשמח בך ותשמחי בי..."- אבד
והלכה עזבה בין הערביים
צאת הכוכבים יצאה ממצריים.

"ביחד ניצור עולם

בס"ד לק"י

אני כינור.
כינור פשוט וקטן.
אני כינור,
משתדל להיות נאמן.

אני כינור.
ולפעמים אני מזייף.
אני כינור,
ואותי רק המומחה שייף.

אני כינור.
ואני יכול להפיק צליל עדין.
אני כינור,
ואני מסוגל למתק את הדין.

ואם רק אכוון את עצמי לצליל המתאים,
אם רק אשמור על עצמי ישר, נקי ותמים,
צלילי יגיע מקצה העולם ועד סופו
ויקרא אל

בס"ד לק"י

בגמרא במסכת פסחים (דף קט"ז, עמ' א'), ישנה מחלוקת למה התכוונה המשנה בכותבה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". מהי הגנות?
החולקים בדבר הם רב ושמואל. רב אמר- "מתחילה היו עובדי עבודת גילולים אבותינו", ושמואל אמר- "עבדים היינו".
על פניו, נראה, כי הם פשוט חולקים ב- מהי בגנות אליה התכוונה המשנה. אך אם נתבונן פנימה יותר, נגלה שיש כאן עומק גדול מאוד (כבכל דברי חז"ל).
בדברי רב, למי הגנות?

בס"ד
אחת, שתיים, שלוש,
עוד מעט כדור בראש
שרביט עופרת לו ביד
הגוף בין עולמות נייד
אחד, שניים, שלושה,
הרבה ערבים בישיבה
וקיבוצניקים
האורבים
צוררים נשמת חיים
מהריסָיִיך ומחריבָיִיך
יפי הנפש ושמאלנָיִיך
אותך יחריבו, אותך יהרסו,
אותך ישמידו ואָחָר יֵהָסוּ
ואותך ינדו ויכחישו קשר משפחתי
איתך, אחותם, והנה גם איתי
ויחפשו רעתך לטובת אויבָיִך
ויצררו

בס"ד לק"י
חוזר ומסתכל,
מיושב.
זה לא מתסכל,
מחושב.
ישיבה וריצה
התבוננות ומעוף
ההבדל בין חשיבה
לנתינת אגרוף
עולם של חן
או מתחנחן
ומתחנן
לחונן
בחנם
את החן

בס"ד לק"י

התוכן של הפרשה הקודמת, פרשת ויחי, מורכב מסיפור מותו של יעקב, ועוד מספר סיפורי משנה, וחותמת במותו של יוסף.
על אף מוטיב המוות הבולט בה, נקראת פרשה זו, למרבה האבסורד, "ויחי".
פרשתנו, פרשת שמות, עוסקת בשמות הדור הקודם שהלך, ומיד עוברת להמשך.
החיבור בין הפרשיות, מלמד אותנו, שכשיעקב נפטר, כשיוסף נפטר, כשכל הדור הקודם נפטר, לא קוראים לזה "וימת", אלא "ויחי". אל תסתכל על המוות

בס"ד לק"י
פיצה היא פאזל כדורי
חסד הוא פאזל חכם
רצון הוא פאזל עצמי
פאזל הוא חכמת המושלם

בתחילת פרשת ניצבים (דברים, כ"ט, פס' ט'-י"ד) כתוב על כך שה' כורת ברית עם עמ"י.
ברצוני לעמוד על מספר נקודות ביחס למהות המושג ברית.
ננסה לברר, בס"ד, מהי בכלל ברית? מה קורה שם? מהו התוקף של הברית? וכו' וכו'.

בתחילה נברר את עוצמתה של הברית, זאת דרך בחינת השפה שמסביב למילה זו. את המילה ברית מתרגם האונקלוס "קְיָמָא". אי-אפשר להתעלם מהדמיון הבולט שבין מילה זו למילה העברית קָיָם. מה שמראה

בס"ד לק"י

רבים הם הקמים עלי
ואתה ה' עד מתי

גור אריה על יהודה התקומֵם
ושִבֵּר, קָרַע, נִיפֵּץ וְשוֹמֶם
שָרִיד לְבִלְתִי השאיר, לְעָמְעֶם

רבים הם הקמים עלי
ואתה ה' עד מתי

קול בשפלה נשמע, וּבְכִי
טף נגרר בְּחֵיק אמו, וּנְהִי
יֶתֶר דְמעות בְּחֵיק אֲדָמַה
פָּגְעוּ בָּאֲלְמָנַה, שוֹמֵמָה

רבים הם הקמים עלי
ואתה ה' עד מתי

בס"ד לק"י
הבה ונביט אל תוכנן של שבע-הברכות ואל סדרן, ומתוך כך ננסה להבין מעט דברים על משמעות החתונה והסובב אותה. בדברי אנסה להראות, בע"ה, כי יש מבנה מסויים לברכות וכל אחת מכוונת למקומה בסדר מופתי, על תוכנה וצורתה.

רוב הדברים שאומר הם מתוך האבודרהם, חלק ב', שער תשיעי, "ברכת ארוסין".

ברכה ראשונה-"בא"ה אמ"ה שהכל ברא לכבודו". ברכה זו מפנה אותנו בעצם להסתכל על מהות החתונה- לכבודו

אני חולם על היום שבו אסיר את עוּלהּ מעל צווארי
אותו יום שבו אגלה בתוכי שאני אדם בריא
בלי חושך ובלי צל
עולה בהר שש וצוהל
אני חולם על יום שמח ובהיר
עם מרחבים ירוקים וריח ניחוח באויר
והרים וגאיות שאותי נושאים
ואני איתם, מבין מה הם עושים
אבל בינתיים אני רק חולם את חלומי
כי הגיבנת, הסוררת, עודנה על גבִּי
ואני איתה
ומה אעשה?
ביחד קפצנו כיתה
קיוויתי שהיא תיפול כשאנתר
אבל היא רק הכבידה יותר
אז בינתיים, השרצים פה בקוּפּה
ואני חולם על היום שקרב ובא...

בס"ד ליקבה"ו

קצת מורכב, מקווה שהייתי מובן.

כנפיים

בסיפורי מעשיות, מעשה מז' בעטלירס (מעשה י"ג), ביום השלישי לחתונה מובא סיפור על הלב והמעיין. בְּסיפור זה מסופר על הלב, לב העולם, שמשתוקק למעיין השתוקקות גדולה ועצומה ולא יכול להסיר עיניו ממנו, כי אם יעשה זאת הוא פשוט יפסיק לחיות. הקרבה יוצרת גם ריחוק, משום שמטעם זה הוא גם לא יכול להתקרב למעיין, שהרי בשביל להגיע אליו צריך

בס"ד ליקבה"ו

איזה יופי של ניגון! צלילי כינור כל כך רכים. עדינים. נוגעים. נוגים. מעניין מי מנגן שם בתוך הבית? יהודי מבוגר? צעיר? או בכלל יהודיה?
איך הוא עולה ויורד ברכות מדויקת. כל כך הייתי רוצה לראות את מי שמנגן...
הוא הפסיק! כאילו שמע את מחשבותי. אלך לי רחוק יותר כדי שארְאה ולא ארַאה. הדלת נפתחת... יוצא יהודי. נראה בן שלושים לערך, עם סלסלת פלסטיק כחולה פשוטה. הוא עוזב את ביתו שבנחלאות

בס"ד ליקבה"ו

הכתם השחור ההוא, כן, זה שהייתי רוצה להוריד אותו. להסיר אותו. שילך ממני כבר.
כל הזמן הוא נדבק למשקפַי, מסתיר את הנוף היפה ואת העולם הפורח.
אבל למה הוא תמיד חוזר?
איזה נקץ, ארררר...

אבא!
כן בן?
איך מורידים את הכתם המעצבן הזה?
איזה כתם, בן? הכתם שמסתיר אותך?
לא, הכתם שמסתיר ממני את העולם...
אה, הוא? זו לא בעיה כל כך גדולה.
אבל אני לא

בס"ד ליקבה"ו

מן המיצר
אצא
לעת ערב,
עת בה יתברר הערב,
עת בה תכה החרב.
מן המיצר
אפרוץ
לעת חצות,
עת בה אצטרך לחצות,
עת בה אזרק לחוצות.
מן המיצר
אברח
לעת עלוֹת,
עת בה עינִי תתחיל לראות,
עת בה יתעוררו החיות.
ואט אט, כמו איילה שלוחה,
פצועת רגל וכנף,
יעלה האור ללוחמת השבורה,
כמו השחר הנשקף,
רצוצה ועיפה
מצפה

בס"ד לק"י

נקודה פנימית טהורה
מאירה בתוך העלטה
החושך הסובב את ליבי
עוטף וחונק את נשמתי

נקודה של אור טהורה
מחיה את הנשמה
נותנת לה חום וליטוף
בתוך חשכת עבודה בשיתוף

טוהר הלב וניקיון המעשה
ללא רבב בלי כתם מכסה
השובר את רוחי את רצוני לעלות
המנתץ את ליבי לרסיסי דמעות

נקודה של מעשה נקייה
נאחז תופס נדבק לשנייה
חמקה עברה לה לבלי שוּב
הותירה אותי שפל ורקוב

דיבור טהור ומחשבה טובה
היוצאים מהלב לִרְחוֹבהּ-
של עיר סואנת מלאה עשן
מפלסים דרך אל עב הענן

טוהר הלב ניקיון המעשה
ללא רבב בלי כתם מכסה
מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך
שובה אלי, בני, גאלתיך

גלי! גלי נשמה קולך
שירי! שירי נשמה תוכך
התחברי אל החיים וקדשי
אותם
אל תכסי ממקור חייך
המושלם
אנתק חבלי טומאתי ממך,
אצרף מעשי אל קדושתך
והעליני עמך לשאוב ממקור החיים
מקור המאוִים
מקור הרצונות
אור האורות,
המושלם,
השלם
בעל השלום והשלווה.
ותקבלי אף את כלים להודך כאן עלי אדמות-
ותאוות
הרוח
והחומר
יתקדשו
בלוח
האומר
מלא

בס"ד לק"י

מי ידע שכך יהיה-
שאגדל,
עלה אחר עלה.
שאצמח,
ענף אחר ענף.
שאוציא,
פרי אחר פרי.

מי ידע שכך יהיה-
שהשתיל הרך
והדקיק,
יקום ויפרח
לעץ עתיק.

מי ידע שכך יהיה-
שיבואו בני אדם,
ויכרתו
ויקצצו
ויפזרו
עצמותי
לרוח

מי ידע שכך יהיה
שבני האדם יותירו-
עלה.
שהוציא-
ענף.
שהפך-
לגזע.
שנהיה-
לעץ.

בס"ד לק"י

תנו לשופל לעלות[1]
ליס"מניק להרביץ
תנו לשוטר להכות
את האגרוף הוא לא יחמיץ

תנו לחייל גם לסחוב
נטול רגש וסימן
להשליך מתנחל לרחוב
הוא רגיל כבר מזמן

אז תשירו שיר לגירוש
כשיקחו עוד נערה
אז תשירו שיר לגירוש
בשמחה רבה
אז תשירו שיר לגירוש
יסבול עוד מתנחל
אז תשירו שיר לגירוש
העם לא יבהל

תנו למחבל עכשיו לירות
להרוג

בס"ד לק"י

לובן של שבת יורד
עלי
הוא עוטף אותי מקדש את
עצמַי
מעלה אותי למקום אחר
לדרגה אחרת.
לקדושה מובחרת

אור של קדושה יורד לעולם
עוטף את כולם, מעלה שלב בסולם
מאיר לכל יצור מעין עולם הבא
מקור הברכה, בימי השבוע הוחבא

נשמה של שבת יורדת על לובן
בגדַי
עוטפת אותי מבפנים ומחוץ
לד' אמותַי
מוסיפה אל נשמתי, אל צלם שבי
תזכורת

בס"ד לק"י ההגדה, כפי הנראה, נערכה. העורך, מן הסתם סידר אותה עפ"י סדר מסויים. ננסה קצת, בס"ד, לבחון את הסדר של המגיד.

המשנה במסכת פסחים (פרק י') אומרת: "מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה... ולפי דעתו של בן אביו מלמדו מתחיל בגנות ומסיים בשבח ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה".
בגמ' יש מחלוקת בין רב לשמואל מהי הגנות, ולהלכה אנו נוהגים כדעת

בס"ד לק"י

"והיו לו פערי יֶדע גדולים, הארי! ווֹלְדֶמוֹרְט לא טורח לנסות להבין מה שאין לו ערך בעיניו. בכל הנוגע לגמדוני-בית ולסיפורי ילדים, לאהבה, לנאמנות ולתמימות- וולדמורט לא יודע דבר, ודבר הוא לא מבין. דבר. זה שיש להם כוח שעולה על כוחו, כוח שמעבר לכל קסם, זאת אמת שהוא לא הצליח לתפוס.".
כפי שמן הסתם כבר הבנתם, את הציטוט המובא כאן לא תמצאו באף פסוק, וכן אפילו במסילת ישרים הוא לא נמצא.
את

בס"ד לק"י
שמעון הצדיק, מאחרוני אנשי כנסת הגדולה (בערך אמצע תקופת בית שני), אומר בפתיחת מסכת המוסר וההנהגה היהודית, מסכת אבות, ש: "על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אם נשווה בקצרה את דברי שמעון הצדיק לדברי רבן שמעון בן גמליאל הסמוכים והדומים לו (משנה י"ח), נבין ששמעון הצדיק מדבר על עמידת העולם מבחינה רוחנית-מוסרית, ואילו רבן שמעון בן גמליאל מכוון את דבריו לקיום העולם

בס"ד לק"י
ראש מגיח וחוזר
עוד מבט היה עוזר
לראות
השתקפות של עולם

ציפור שעפה
ורקע כחול
מים שקופים
צבועים במכחול
וגלים
שעולים
ויורדים
ובודים
עולם מטושטש

בס"ד לק"י.
ושמעתי קול, בא מן העבר,
אומר לי לךְ, לךְ לךָ.
אנה? קולי אליו חזר.
וענתה לי נפש נאנחה,
על אחד ההרים- עולה.
אני עם יצחק ושרה חולה.
קמתי באשמורת
לעשות מצוות יוצרי ובוראי,
ונפשי שחרחורת
מפני רחמי על יצחק בני.
לחבוש לקחת לבקוע וללכת,
רגלי נושאות. והיכן אני?
עיני עגל תם,
נשא אלי בני בן השלושים,
האש כבר חם
והיכן השה התמים?..
שתיקה

בס"ד לק"י
אור גדול מאיר לעולם
נשפך אל מי סער הים
מוגבל בחול זהוב וחם.
בריחוף רוחני הגיע ונדם
ועף כציפור מעל אגם-
אדם
או מכונה

בס"ד לק"י
ר"ה. היום בו עוברים כל באי עולם כבני מרון בדין. יום המלכת ה'.

אבל מה זה בעצם הדבר הזה, המלכת ה'?
מה זו המציאות הזאת בה ה' מולך בכל?
להכיר אותה עדיין איננו מכירים, אך בכל זאת אולי אפשר לחוש אותה על קצה המזלג.
מהי מלכות בכלל?
נדמה, כי מלכות פירושה שילטון. "ה' א-לוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה".
אבל הרי ה' שולט פה בכל דבר. הוא מסובב כל הסיבות, מנהל את כל הפעולות.

בס"ד לק"י
(ד"ת זה נכתב כד"ת לשבע-ברכות, אך הוא רלוונטי גם בלי זה)

היין משמח או מאמלל?

כשחכמים תיקנו את השבע-ברכות הם התקינו בתוכן גם ברכה סטנדרטית, לכאורה, ומוכרת- ברכת בורא פרי הגפן. ונשאלת השאלה מדוע הכניסו חכמים ברכה זו דווקא בשבע ברכות, ולא תיקנו ברכה אחרת? וודאי שאפשר לתרץ זאת ע"י הפס' הידוע והמוכר-"ויין ישמח לבב אנוש..." (תהלים קד טו). אך זהו צד אחד בלבד של המטבע, מצידו

בס"ד לק"י
הוא עלה עם חבריו,
הוא לפניהם והם אחריו.
מידי פעם הביט לאחריו,
לראות היכן חבריו.

הם טפסו במעלה ההר, ללא מעצור,
פן יעצרו את כולם כוחות השחור
הם לא היו יחידים אלפי לבבות איתם,
אך הם היחידים שחיתתו חרבותם...

כולם היו שם, אישים נשים וטף,
אפילו הגשם על ראשיהם חלף-
והאוהל קם
והיהודי נשם

עד שהגיע השחור ואת הילד חטף
מזרועות

בס"ד ליקבה"ו

זוג עיגולים שקופים
שליוו את מראות החיים
היום אמרו שלום

השתדלתי להתייחס אליהם יפה
לומר שלום, ולא בקול רפה
לקפל את המסגרת הזהובה
בעדינות ישנה ואהובה

הבוקר הבהיר, והשמש המאירה
השמים התכולים והענן הלבן
הבגדים היפים עם עיטור התחרה
והילדים היפים שמשחקים בגן
הכל פתאום יתבהר בחן טבעי
בלי המסגרת של המשקף שלי

בס"ד ליקבה"ו


ששה סדרי משנה מסתיימים בשתי משניות מאוד מיוחדות. הראשונה נאמרה ע"י אמורא, ר' יהושע בן לוי, שלמד אצל רבי. והיא בעצם המשנה היחידה בש"ס שלא אמר אותה תנא (למעט פרק ו' מאבות, פרק קניין תורה, שמראשיתו מוגדר כהוספה מאוחרת, ובעצם רבי לא ערך אותו). גם בתוכן המשנה יש הרבה מה לדון, מדקדוקי לשון פרטניים, דרך צורת דרשת ריב"ל את הפסוק ממשלי, ועד למקום הייחודי שרבי בחר לשים למשנה כחותמת הש"ס.
גם במשנה השנייה, שנאמרה ע"י אחד מאחרוני התנאים, רבי שמעון בן חלפתא, יש מקום רב להתבוננות. מדוע דווקא הנושא שלה חותם את הש"ס? איך הוא הבין מהפסוק שהשלום הוא כלי מחזיק ברכה היחיד לישראל, כפי שנשמע מלשונו?

כמובן שלא נגע כעת בכל השאלות ונעמיק בהן, אך חשוב לציין לפני כן שיש עוד הרבה מה להאריך בפרטי ובכללי המשניות הייחודיות הללו.

השאלה שנתמקד בה, בע"ה, בדברי ריב"ל היא בדרך בה הוא דרש את הפסוק.
במשלי נאמר (ח' כ"א): "לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא". רש"י ומצודת דוד מפרשים את הפסוק ומסבירים שהקב"ה אומר לישראל שיש לו טובה רבה הגנוזה עמו להנחיל לאוהביו, ובה הוא ימלא את אוצרותיהם. או בצמידות ללשון הפסוק- להנחיל לאוהבי טובה רבה יש לי, ולעתיד לבוא אמלא בה את אוצרותיהם.
ריב"ל בא והופך את הפסוק. מה שהוא אומר, ש"עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלוש מאות ועשרה עולמות", הופך את המילה "יש", מהבנה ש"יש לי", להבנה שמה שהקב"ה מנחיל להם הוא אותו "יש". ה"יש" הופך מדבר סתום ומובטח, לדבר גלוי וקיים. דבר מציאותי. בעצם אומר ריב"ל שהקב"ה ינחיל להם עולמות (העולם מוגדר כ"יש", כמציאות), וכמותם נלמדת מגימטרייתם- "יש"=310 (מעין מה שמלמדת הגמרא בסנהדרין, דף כ"ב עמ' ב', בדבר ימי
אם כך, לא מובן מה פירוש המשך הפסוק "ואצרתיהם אמלא", הרי ה' כבר אמר שהוא ינחיל להם 310 עולמות, וכי יש עוד מה להוסיף על כך? האם אין בכך די כדי למלא את אוצרותיהם של בני האדם, אוהבי ה'? לשם הבנת המשך הפסוק, נמצא את האזכור הראשון בתנ"ך למילה "אוצר"- "יִפְתַּח ה' לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב" (דברים כ"ח י"ב). בפסוק שם המדובר הוא בשפע גשמי. מתוך כך נסביר שהמשך הפסוק במשלי עוסק בשפע גשמי. כלומר, הקב"ה יברך

חכמי ישראל מסכימים שדורשים סמוכים (למעט ר' יהודה [אם אני לא טועה]), ועל כן עלינו להבין מדוע סמכו את דברי ריב"ל לדברי רבי שמעון בן חלפתא? ומתוך כך, מדוע בחר רבי לסיים בדרך זו את הש"ס.
לשם כך נוכל להביא ברייתא ידועה: "אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך... ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום". קשה להתעלם מן הקשר של ברייתא זו למשנתנו- צדיקים, שלום, "ה' עוז...". אלו בדיוק הדברים שרצה רבי להמחיש לנו בחברו את דבריהם של ריב"ל ורשב"ח (וכידוע כל הברייתות נכנסות בתוך המשניות, כפי שאמר אחד מחכמי ישראל).
הגמ' בזבחים (קט"ז עמ' א') אומרת שהקב"ה שמר לישראל את התורה, הוא רצה להביא להם טובה זו, ושמר להם אותה. זו בדיוק אותה טובה, ש"י עולמות, שהוא שומר להם לעתיד לבוא. אותם עולמות שמגיעים כשכר על לימוד וקיום התורה, הם הטובה הגנוזה לעתיד לבוא. ועליה נאמר, על אותה תורה, "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם". התורה היא עוז לישראל, על ידיה מתקיים העולם, והיא שמביאה לנו את הברכה והחיים

החיבור בין התורה ובין השלום, כמו מה שעשה אהרן הכהן, (אבות א') הוא החיבור הנצחי שמקיים את העולם, הוא החיבור שמעניק ש"י עולמות, והוא זה שמסיים את הש"ס. ובעצם תחילתן נעוץ בסופן- כל הש"ס נעוץ בנקודה הזו.

בס"ד לק"י

את אורך נבקש
יבער לבנו באש
אד יעלה מארציותנו
ישקה את תאוות נפשנו
ירגיע יקטין ויכרית
יכרות ברית
ברית דם ואש
רצון קודש
ואהבה רבה

בס"ד לק"י

פריצת דרך אל
המרחב
פותחת פתח מאוד
נרחב
לגאולה שתבוא
עכשיו
לטובת מהפך
המצב

לרוץ
לכבוש
לקוּץ
הבוֹש
והבוּש.
לחוש
להחיש
חשיקה
מוחשית
לשלמות אלוקית
בארץ המעשית

בס"ד לק"י
אאאאאאה!!!
קולה הדהד בתהום
ומהדהד עדיין באוזני
התרסקותה אל הקרקע
ורחשיה האחרונים
לא יעזבוני עד עולם

השלכתיה מאחורי גבי
הותרתיה לאנחות
ברוב אכזריותי

ועתה מלא חרטה אני
אחרי שובי נחמתי
והישבתיה טהורה
זכה
נקייה
אל ליבי

בס"ד לק"י

לכך נוצרתי!
לעבוד
לכך נעשיתי!
לעמול
לכך נבראתי!
לעשות
לכך נאצלתי!
להשתנות
להתעלות
להתגלות
לא (רק) לבלות
אינני רוצה בארץ חמדה וממתקים
רק למלא תפקידים.
------------------------
אך כדי לעשות זאת
------------------------
עלי לשמוח
עלי לרקוד
עלי לפרוח
בלי למעוד
לקפץ, לחיך, לחבק כל הסובב
לשלהב, לחלק, לחזק

בס"ד לק"י
הייתי רוצה לרוץ אליך
אבל אין לי לאן
הייתי רוצה לחבק אותך
חזק
אבל לא הייתי מרגיש את זה
הייתי רוצה לצעוק אליך
ולשמוע קצת יותר מההד שלי
אבל אני לא נביא
אלא סתם
יהודי
קטן
שהיה רוצה שתדבר אליו
שתשוחח איתו.
ולבינתיים
(רק לבינתיים)
אני אוסף ומחבק ומלטף
לוטש עיניים, אוהב וחושף
כל סימן ממך, כל שביב
כל דיבור קטן החולף מסביב.
ומנסה
רק

בס"ד לק"י
בתפילת מוסף של חג, אנו מדברים על עליית הרגל, שלוש פעמים בשנה, ואומרים שאז מביא כ"א את כל קרבנותיו שהתחייב בהם מאז הרגל הקודם: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך".
וצריך בירור מדוע האריכו כ"כ, שכן היה מספיק לכתוב: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך", מדוע אם כן נאמר: "אשר נתן לך"? הרי אני מבין לבד את ברכת ה' אני מקבל!
אלא שלימדו אותנו כאן יסוד גדול. התורה חששה שכשנעלה לרגל,

בס"ד לק"י
מניעות

יש מניעות ויש מניעות.
יש מניעות שבאות כדי שתתאמץ,
ויש מניעות שבאות כדי שתתפוצץ,
יש מניעות שבאות כדי שתתרוצץ,
ויש מניעות שבאות כדי שתרוצץ.

כל מניעה ועניינה הוא.
אבל ברצוני הפעם להתייחס למניעות בכלל, או ליתר דיוק לסיבה שבגללה המניעות באות.
יש סיבות ויש סיבות.
לפעמים זה כעונש, ולפעמים כעזרה,
ולפעמים זהו קרש שעוזר לקפיצה.

למה

בס"ד לק"י
בפרשת וארא מופיע פעמים רבות הביטוי הידוע שה' הכביד את לב פרעה.
ונשאלת השאלה, מה זה "הכביד" את לב פרעה? מה זה לב כבד?
היינו מבינים אילו ה' היה אותם את ליבו, או נותן לו לב אכזרי עשוי אבן נקייה, אך מה זה כובד לב?
כובד הלב, הוא מצב בו, לא רק הלב כבד, אלא כל מערכות הגוף יחד איתו. יותר מזה, לא רק הגוף, אלא אף הנשמה כבדה. כל ישותו של האדם אומרת כבדות.
מצב זה בו האדם מרגיש כבד,

בס"ד לק"י

בפרשת שמות מובא סיפור הולדת משה, שליח ה' להנהיג ולהושיע עם ישראל ממצרים.
למרבה הפלא, לא כתבה התורה את שמות "גיבורי" הסיפור, עמרם, יוכבד, מרים, בתיה. כולם, למעט משה מוזכרים כ- בן ממשפחת לוי, בת לוי, אחות הילד ובת פרעה.
מדוע? למה לא יכלו לכתוב את שמותם? (זה גם היה מקצר לבסוף, כי בתחילה היו כותבים שם וייחוס, אך בהמשך היו כותבים רק שם, שהוא יותר קצר).

הרמב"ם בהלכות

בס"ד לק"י
מוסר מהעבר.
חסד מהחכמה.
אחד מהשלם.
רצון מהאיום,

איום מהרצון

בס"ד לק"י ערב יום-כיפור. העולם מתעטף בלובן עדין.
הוד משולב ביראה, פחד משולב באהבה. כולם מוכנים ליום הגדול והנורא
היום בו יקבע ויחתם בחותם המלך, מי לחיים ומי למוות, מי בקיצו ומי לא בקיצו.
ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה.

ואני שואל את עצמי, האמנם?
האם באמת תשובה תפילה וצדקה, אמיתיים ככל שיהיו, יכולים לשנות את פני הדברים?
הרי צדיקים ענקיים ממני ומכל בני דורי, היו

בס"ד לק"י

פרשת כי-תצא, פותחת במילים: "כי תצא למלחמה על איביך וּנְתָנוֹ ה' א-לקיך בידֶך ושבית שִׁבְיוֹ". לאחר מכן, מביאה התורה תיאור מקרה שאפשר שיקרה ואפשר שלא. אחד הלוחמים רואה אישה, גויה, יפת-תואר. הוא חושק בה ורוצה לשאתהּ לו לאישה. והתורה ממשיכה בדינו ובכל הנהגותיו ובמה עליו לעשות, אך לא נאריך בזאת כעת. על כל פנים, רואים אנו כי היציאה למלחמה הביאה את הלוחם המדובר לידי סיבוך בעבודתו את ה'

בס"ד לק"י

"ואל תדין את חברך"

האדם עסוק בפעולתו, חשוב להדגיש, לא בעצמו, בפעולתו. ומתוך כך אינו יכול להבין (כ"א לפי רמתו) את פעולת חבירו, שעסוק גם כן בפעולתו הוא. וגם אם יעצור לרגע מפעולתו, לא יוכל לרדת עד לסוף דעת חבירו, מכיוון שלא הגיע למקומו. ולא זו אלא אף זו שלעולם לא יגיע לכך, זאת משום שחבירו בעל אופי מסויים השונה משלו, וגדל בסביבה השונה משלו, בעלת נורמות שאינן מוכרות לו מ"בפנים"