בס"ד לק"י
שמעון הצדיק, מאחרוני אנשי כנסת הגדולה (בערך אמצע תקופת בית שני), אומר בפתיחת מסכת המוסר וההנהגה היהודית, מסכת אבות, ש: "על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". אם נשווה בקצרה את דברי שמעון הצדיק לדברי רבן שמעון בן גמליאל הסמוכים והדומים לו (משנה י"ח), נבין ששמעון הצדיק מדבר על עמידת העולם מבחינה רוחנית-מוסרית, ואילו רבן שמעון בן גמליאל מכוון את דבריו לקיום העולם ברמה הגשמית-אלמנטארית.
מכך ניתן ללמוד, שעולמו הרוחני של היהודי לעולם אינו יכול לעמוד על דבר אחד. ה' אחד, וכל השאר באים בקבוצות. אם אלו האבות ומנהיגי האומה, ואם אלו בסיסיהם ועמודיהם של פרטי האומה. שלושת העמודים, היוצרים בסיס חזק ואיתן, מורכבים משלושה "איברים" עיקריים- מוח, לב וידיים. דרך איברים אלו, ניתן גם
להשליך על עמודי העולם. המוח, כידוע, שולט על הלב וגם על הידיים. יוצא מכאן שהתורה גורמת לעבודה
(שהיא תפילה, על פי חלק מהפירושים), וכן גם לגמילות חסדים. אם כך, למה לא אמר שמעון הצדיק "כל
העולם כולו אין עומד אלא על התורה בלבד"? שהרי הכול נובע ממנה.
ושוב נחזור אל איברי הגוף. המוח מפעיל את הגוף, אך ללא הגוף הוא כמעט חסר חשיבות. כל עוד אין ביטוי
מעשי להוראות המוח, אין להוראותיו כל משמעות וכך גם במשנה. אם אין לתורה את הביטוי המעשי, בין בלב
ובין בידיים, הרי היא חשובה כמתה, חלילה וחס. וזהו מה שאמר רבן שמעון בן גמליאל, משנה אחת לפני
משנה י"ח (יש מחלוקת במפרשים אם זה אכן הוא, אך לא ניכנס אליה): "ולא המדרש עיקר אלא המעשה".
אם אין למדרש ביטוי במעשה הוא בטל. נמצא, מה שמקיים את המדרש הוא המעשה, "גדול תלמוד שמביא
לידי מעשה", אך תלמוד שאינו מביא למעשה, איזה שווי יש בו?
דבר נוסף. השפעת המוח על הלב ועל הידיים היא השפעה שונה. ללב יש ישות משל עצמו. יש מחשבת הלב, הלב רוצה וחושק. יש מלחמה סמויה בין המוח ללב. לולא כל אחד מהם, הגוף מת (מה שאין כן בידיים).
כשהמוח שולט על הלב, הסדר קיים בעולם, וכשלא, אוי לאדם ואוי לגורלו... אך כשאין לב בכלל אזי הגוף,
ובכללו המוח מת. המוח זקוק ללב, והלב זקוק למוח. ואף כאן ניתן להשליך זאת על דברי שמעון הצדיק, בעניין תורה ותפילה. וכבר כתב החזו"א באיגרותיו, כי התורה מעצימה את התפילה והתפילה את התורה (וכן בתורה
א' בליקוטי מוהר"ן). ושליטת המוח על הידיים? כשהתורה מובילה לידי מעשה גם על פני השטח ממש, ולא רק בלבב פנימה. שליטת המוח על הלב מסמלת את שליטת האדם על עצמו פנימה, ושליטת המוח על הידיים, מסמלת את שליטת האדם על המעשים.
זהו הבסיס לעולמו של היהודי, ומה שמעמידו על תילו. כשהוא שולט על הפנים ועל החוץ, על הרצונות והמעשים, אז הוא שלם ועומד. כשהתורה שולטת ומביאה לידי תפילה וגמילות חסדים, אז הוא שלם. לא כשהוא עושה
זאת מדעת עצמו. שלמות עולמו היא רק כאשר כל מעשיו, מחשבותיו ורצונותיו נובעים מהתורה הקדושה.
"בן בג בג אומר הפוך בה והפך בה והגי בה דכולא בה ובה תחזי סיב ובלי בה ומינה לא תזוז שאין לך מידה
טובה יותר ממנה" (אבות, ה', כ"א)
תגובות
נכון על-פי מושגי הפילוסופים בימי הביניים. רחוק מלהשיג את יסוד קדושת אנשי כנסת גדולה.
התורה היא תורת חיים, ולא שיטה מדעית סגורה וקפואה. לכל אדם מישראל יש חלק בתורה שהוא רק שלו (ובתורתו יהגה יומם ולילה). אצל הקדמונים לא היה פירוד בין השכל והלב.לכן נקראוחכמי-לב. וחכמת הלב דרושה באותה מדה בתלמוד תורה, בתפלה, ובגמילות חסדים. הדגש משתנה אצל אדם מישראל על-פי יחוד נשמתו. להיות תלמיד חכם, או חסיד, או איש מעשה, אלה שלשתן מעלות גבוהות. והעיקר הדבקות בהשם.
ותודה על דבריך הטובים והנכוחים.
בס"ד לק"י
לעניות דעתי זה בכלל לא רחוק מכוונתו של שמעון הצדיק.
שמעון אחר, רבי שמעון בר יוחאי, אמר שהמצב האידאלי בחיים, הוא שהגויים יעבדו את האדמה, ויספקו את האוכל, וכל ישראל ילמדו תורה.
נכון, ר' יוחנן חלק עליו ואמר שלוואי ויפלל אדם כל היום כולו.
אמר אחד הר"מים של ישיבת מרכז, בשיעור שלו, שדרכו של ר' יוחנן היא לימינו, ואילו זו של ר' שמעון היא לעתיד לבוא.
ודאי שדרכו של ר' שמעון היא האידאלית.
בכל מקרה, ללא שלושת היסודות העולם יעמוד רק על שני יסודות, ופשוט שהוא יפול. והנמשלה הוא שאי אפשר לשניים בלא השלישי. תפילה וגמילות חסדים ללא תורה, הם דבר יפה, אך חסר בסיס, וסופו להיפסק. תורה וגמילות חסדים ללא תפילה, יפסקו במהרה אף הם, משום שללא הלב, ללא ההתלהבות, העסק יתקרר ויקפא. תורה ותפילה ללא גמילות חסדים, זה כמעט חסר משמעות, משום שלא בשמים היא, והתורה והתפילה נועדו כדי לקחתן אחר כך לעולם המעשה, לעזור ולתקן את העולם במלכות שדי, ולא כדי להשאירן בבית המדרש לשימוש יושביו בלבד.
שמעון הצדיק אמר שעל שלושתם העולם עומד, לא פחות, ולא יותר. ודאי שלכל אחד יש את הכיוון המרכזי, אך חייב שלכל יהודי
יהיה בסיס יציב מכולם.
מסכים למה שניסחת כל כך טוב בפיסקה הלפני האחרונה. מה שכתבתי למעלה, בין השאר, כנראה שלא באופן ברור, הוא שתלמוד תורה איננו רק שכלי אלא גם בא מהלב. דרכם של הגר"א ורבי מנשה מאיליא היתה להתרחק מפלפול. זו היתה גם דרכו של רש"י. תלמידי חכמים גדולים כמעט תמיד ניכרים בניגון בו הם לומדים תורה.
רבי יוחנן אמר: ולואי שמתפלל אדם כל היום כלו, לא מתוך מחלוקת עם רבי שמעון בר יוחאי, אלא מתוך ההכרה שבדורו אין עוד אנשים שתורתם אמנותם, במדת תלמוד תורה כנגד כלם. דרך אגב, רבי שמעון בר יוחאי לא היה מפסיק תלמוד תורה אפילו לקריאת שמע.
באשר לרבי שמעון הצדיק, העבודה שהוא התכוון אליה היא העבודה בבית המקדש. וכידוע, בימיו היתה ברכה בבית במקדש, אשר נפסקה אחריו. מכאן שהדורות שבאו אחר רבי שמעון הצדיק, לא קיימו את דבריו. מה היתה המעלה בבית במקדש בדורו? צניעות.
הענוה היא היסוד לתורה, תפלה וגמילות-חסדים.
לתורה, כדברי משה רבינו: נחנו מה. לתפלה, כדברי דוד: ואנכי תולעת. לגמילות-חסדים, כדברי אברהם אבינו: ואנכי עפר ואפר.
בכל אופן, אלה נושאים עמוקים. כל החכמה לחפש ולמצוא את דרך הישר.
עמישב, אני מאחל לך שתתמיד ללמוד תורה, להתפלל ולעשות גמילות חסדים בשכל טוב ולב ישר.
בהחלט. אני מסכים שלימוד התורה הוא גם מהלב. אגב, דווקא הפילפול הוא דבר ששייך ללב (בקוד קצר- העיון הוא בחינת נוקבא, והמבין יבין...). אגב, החזו"א כתב באיגרותיו שחידושי תורה הם דבר המסור לרוח הקודש... מפליא ועצום. התרגשתי ואני עדיין מתרגש למשמע הדברים הללו!!
לגבי ר' יוחנן, אינני בטוח, אך זו גם אפשרות.
וודאי שהענווה היא דבר גדול ואחד הבסיסים. אך שים לב, היא אחד הבסיסים. לקניין התורה יש 48 דרכים, ורק אחד מהם היא הענווה (וכידוע שהתורה עצמה מקנה ענווה, כפי שאומרת המשנה בפרק השישי במשנה הראשונה שם. וכנדרש מפשט הפסוק על המלך שאומר "לבלתי רום לבבו מאחיו", משמע מזה, שע"י עסק התורה אין הלב מתרומם מעל אחרים...).
אהתי את הדרשה של הפס' ביחס לענווה. אגב, החסידות דרשה דרשות רבות על המילה "נחנו" שאמר משה. על חסרון הא' שמסמלת את ה"אנוכי", מחד, ואת "אלופו של עולם" מאידך. ואכהמ"ל.
לגבי מציאת דרך הישר, אומר ר' נתן שאם אדם מצא את הדרך, זה סימן שהוא טועה, ועליו להמשיך לחפש... אם נתאר את הדרך לאמת, זה כמו אסימפטוטה (איקס שונה מאפס). קו על הגרף שכל הזמן מתקרב אל הציר, אך לעולם לא יגע בו... לעולם עד בוא גואל בקרוב...
כל הענין של יסודות מכוון לקטנות מחשבותינו,
ויש להיזהר מלהבינו בדרך דוגמטית. ר' יוסף אלבו כתב על כך דברים נכונים בספר העקרים. בספר קהלת נאמר: מצאתי את אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים.
באשר למה שרמזת לפירוש "נחנו". ספר בראשית מתחיל באות ב', לספר שמות קרא בעל הלכות גדולות הספר השני, ספר ויקרא מתחיל באות ו', ספר במדבר כשמו כן הוא, וספר דברים נקרא משנה תורה.
כל מה שתלמיד חכם מחדש כבר נאמר למשה בסיני.
שבוע טוב
וודאי שהכל מורכב ממכלול של דברים. ואם נחפש, אט אט נמצא את הקשר בין הדברים, ונגלה שהכל קשור ומתחבר בסופו של דבר.
היסודות, לענ"ד, אכן מחזיקות את העולם הרוחני של היהודי. וודאי שבקטנות מחשבתנו אין אנו מסוגלים להבין את משמעותם המוחלטת של הדברים, אך מעט מזעיר אנו כן מבינים, והוא שהיסודות מחזיקים. הענווה, גורמת לדם להפוך מכלי "מלא", לכלי קיבול, ונותנת לו יכולת לקבל, ומתוך כך, גם להתמלאות תמיד, ומתוך כך גם למלא אחרים, וכן על זו הדרך...
לא הבנתי כוונתך בעניין הספרים.
לגבי רבי יוחנן, אכן, כך משמע מהגמ' שם. אך לא מחייב שזה מהטעם של תורה ואומנות (אומנם כך רש"י פירש, אך רש"י הוא אינו גמרא, אלא פירוש לה. ושלא יובן אחרת מדברי, חלילה לי מלזלזל בדברי רש"י הקדוש והענק.), אפשר וזאת מהטעם של הסתרת פנים, שעם התקדמות הדורות הולכת ורבה, לצערינו. ומשום ההסתרה, בדורינו לא מספיק "רק" ללמוד, אלא צריך גם להתפלל. ומה שאומר ר' יוחנן "כגון רשב"י וחבריו שתורתן אומנותן", זה בא להגיד, שהם יכלו להיות רק בתורה, ללא תפילה, וזה היה מספיק להם גם לשפע גשמי. אך אנו, עקב ההסתרה, אין התורה שלנו "אומנותנו", במובן שהיא אינה מספיקה לנו אף לשפע גשמי, ואנו חייבים להתפלל ע"מ לקבלו.
ושוב, זהו דרוש בגמרא, ולא פשטה.
מה שכתבת אינו סותר את רש"י. בכל אופן, מדות אינן תלויות בזמן. ראה מה שנכתב על חסידים ראשונים בברכות לב, ב; המחלוקת בין רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל ודברי אביי ורבא בברכות לה, ב; פירוש הרמב"ם למשניות לדברי רבי צדוק במסכת אבות ד, ז; פנקס "אחרון בבויסק" לרב קוק, פסקה לא; ופירוש רבי אלעזר אזכרי לירושלמי ביצה, פרק שני, לגמרא משלח פרנסתהון במתניתין אף הוא אמר ג' דברים להקל.
כל טוב
למה התכוונת באומרך ש"מדות אינן תלויות בזמן"? שכ"א יכול להגיע למדות טובות ולא משנה באיזה דור הוא? אם כך, גם אני מסכים.