בס"ד לק"י
בגמרא במסכת פסחים (דף קט"ז, עמ' א'), ישנה מחלוקת למה התכוונה המשנה בכותבה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". מהי הגנות?
החולקים בדבר הם רב ושמואל. רב אמר- "מתחילה היו עובדי עבודת גילולים אבותינו", ושמואל אמר- "עבדים היינו".
על פניו, נראה, כי הם פשוט חולקים ב- מהי בגנות אליה התכוונה המשנה. אך אם נתבונן פנימה יותר, נגלה שיש כאן עומק גדול מאוד (כבכל דברי חז"ל).
בדברי רב, למי הגנות? לנו, עמ"י, שהתחלנו כעובדי ע"ז. ומסיים בשבח, למי? לעמ"י, על שקיבל את התורה (אומנם בהגדה, השבח הוא לה', כפי שכתוב "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", אך זה עניין של המציאות, שבאמת קרבנו המקום לעבודתו, ואנחנו לא עשינו יותר מידי. אך בכללי, עמ"י משתבח בהתקרבותו למקום. בהמשך נסביר את העניין יותר, בע"ה).
לעומתו, בדברי שמואל, למי הגנות? כביכול, לה' יתברך. עבדים היינו, למה? כי ה' הוריד אותנו מצרימה, כפי שהבטיח לאברהם. וכך גם השבח, הוא לה' ("ויוציאנו...").
נתמקד בתחילה בשמואל.
השבח בא מיד לאחר הגנות, כפי שאכן נכתב בהגדה. מיד לאחר השבח ש"ויוציאנו...", מופיע מעשה חכמי ישראל שישבו בב"ב בבית ר"ע, בזמן גזירות רומי, ובשני הקשרים מופיע המעשה: האחד- עד כמה אפשר להרבות בסיפור יציאת מצרים (לפני כן נאמר בהגדה: "וכל המרבה בסיפור יציאת מצרים הרי זה משובח") השני- אקטואליות ה"עבדים היינו" מחד, וה"ויוציאנו" מאידך, לכל דור ודור.
ובעצם, מלמד אותנו שמואל את מתכון הגאולה הכולל שרלוונטי בכל דור ודור.
מתחיל בגנות,ומסיים בשבח.
בתחילה רואים רק את הצרות, רק את הבעיות. את המלחמות והמוות והמחלות. את ההרס והחורבן והשבר.
אך בסוף, רואים אנו את השבח, את ההצלה ואת הבנייה. רואים אנו את הגאולה.
וכשרואים את הסוף, מבינים את ההתחלה.
יש כאלה שבוכים על כך שליל הסדר הוא ארוך. וגם זה מלמד אותנו.
סבלנות. סבלנות היא המפתח לגאולה. לא, לא לשבת בחיבוק ידיים. לא אמרתי בטלה, אמרתי סבלנות. עד שיום אחד נשמע את התלמידים אומרים: "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", הגיע זמן קבלת עול מלכות שמים של זריחת הגאולה...
עד עכשיו הסברנו, בס"ד, את דברי שמואל, נעבור כעת לבחון, בע"ה, את דברי רב.
רב בעצם מלמד כל יהודי ויהודי את סוד יציאתו מגלות לגאולה, מעבדות היצר לעבודת ה'. עמ"י, עובד ע"ז, מ"ט שערי טומאה, שיא השיאים, ובכ"ז, יוצא אל הקדושה. מתהום הנשייה אל פסגת העולם. כזהו עמ"י כולו, וכאלה הם בניו. למרות שאדם חטא, למרות שאדם עשה כך ועשה אחרת, אם הכיוון שלו, הוא טוב, אז הוא יגיע, בס"ד. אם הוא "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", השבח הוא העיקר, למרות שהגנות היא גדולה מאוד מאוד. ואז נעשות השגגות לזכויות, וגם הגנות נהיה שבח.
כזה הוא עמ"י, וכאלה הם בניו.
ובכן, רב התמקד בעמ"י, ובפרטיו. שמואל, לעומתו, התמקד בה', ובגאולת העולם. אלו שתי הסתכלויות שונות, אשר גם נוגעות לאופי להתעסקות האמוראים הנ"ל. רב, שהיה רועה בקר וראש ישיבה, מסתכל על ה"ישיבה" שלו, על עמ"י, ומפתח אותו, ומתוך כך מאיר לשאר העולם מאור ה', הוא התורה. לעומתו, שמואל, שהיה דיין (הלכה כרב באיסורי, וכשמואל בדיני), הסתכלותו גלובלית הרבה יותר, הוא בוחן את הדברים מכל הצדדים, בהסתכלות רחבה ועמוקה, וכך הוא מאיר לעולם.
כ"א עפ"י דרכו הוא, ואופיו שלו, ואין אנו באים לשופטם חלילה, אלא להבחין בין שתי הדרכים, ולמצוא בעצמנו את המעט "רב", שיש בנו, ואת המעט "שמואל" שיש בנו ולפתחם.
אגב, זה נכון גם לגבי השמות שלהם, רב הוא יותר "רב" (מצד היהדות והתורה), ושמואל, מסתכל בשם הא-ל, בקוראי שמו.
ושנזכה לחבר בין הדברים, בין הגלובליות, ובין הפרטנות, הכלל והפרט, הגובה וההעמקה, ולזכות לייחוד קב"ה (גובה) ושכינתיה (העמקה) מהרה. אמן!
תגובות
בס"ד
נראה לי, על-פי מה שהבנתי, שרב ושמואל היו חלוקים בנוסח ההגדה. רב אמר: מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו, והכונה לכל תולדות האדם עד שבא אברהם אבינו (ראה פירוש המשניות לרמב"ם), ושמואל אמר: עבדים היינו לפרעה במצרים (כנוסח ההגדה המוכר לכלנו). שמואל, כדיין, מרמז שהגאולה היא היציאה ממ"ט שערי טומאה לקבלת התורה והתהלכות על-פי צדק. רב, כרב, מרמז שהגאולה יסודה במדת החסד של אברהם אבינו, שהתורה תורת חסד ועולם חסד יבנה. ולהשלים את דבריך, שניהם למעשה אומרים שהגאולה היא ההבנה שההתהלכות בדרך השם היא לעשות תשובה.
ויש עוד הרבה לחשוב ולדרוש למה נזכרו דווקא אותם חכמים שדרשו ביציאת מצרים כל אותו הלילה.
דבר תורה מלא וגדוש שמוסבר בצורה יפה.
כיף לקרוא וכיף לאשר.
יישר כח!
בס"ד לק"י
אך אני רואה שהגבתם (ב"תגובות לתבואתי"), אך כשאני פותח את היצירה התגובות נעלמות (דיברתי עם המנהלים, והם כתבו על זה: "מוזר"...). אז בקיצור, תודה על התגובות (ואם מישהו כתב משהו עם תוכן, לדיון וכדו' אז שישלח אלי בפרטי, תודה.), וחג שמח וכשר לכולם!
ואין לי מושג למה אתה לא רואה את התגובות...
באיזה דפדפן אתה גולש?
בס"ד לק"י
אוהב אמת- יכול להיות. בכ"מ, אני כבר אמרתי ממזמן, אל תאמר "שבעים פנים לתורה", אלא "שבעים אלף פנים לתורה"...
מאז חורבן בית שני, השכינה מצויה בד' אמות של הלכה. כל מחלוקת בגמרא היא מחלוקת בהלכה.
לפיכך, כפי שהבין נכון הרב יוסף קאפח, רב ושמואל חלוקים באשר לנוסח ההגדה המתאים למתחיל בגנות ומסיים בשבח. והנה כותב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק שביעי הלכה ד: "וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד, מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודת אלילים." וזה כנוסח רב. אבל בנוסח ההגדה שמביא הרמב"ם: "עבדים היינו לפרעה במצרים", לאחר מה נשתנה, כשמואל; ולאחר והגדת לבנך, "מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", כרב. וזה נוסח הגאונים המופיע בסדור רב עמרם גאון ובסדור רבינו סעדיה גאון, לו הרמב"ם נאמן, אותו הנוסח שנתשמר עד ימינו. והרי"ף כותב בהתיחס למחלוקת בגמרא: והאידנא עבדינא כתרוייהו.וכן הרא"ש: והשתא עבידנן כתרוייהו. וכן רבי עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה כרב ושמואל.
כשלומדים גמרא, במיוחד כאשר רש"י לא מפרש את הסוגיה או אין פירוש רש"י, רצוי למצוא ביאור לסוגיה אצל הראשונים. והנה רבינו חננאל, דור ראשון אחרי הגאונים, כותב: והאידנא עבידנא כתרוייהו. וזה איננו רק פירוש של רבינו חננאל, אלא פסק הלכה.
אצל הרמב"ם, יקוו הדין את המנהג... וזה שהגאונים עשו זאת, אין זה משנה, אם בהלכה נפסק אחרת. כך מקובלני.
ולענין, הרמב"ם פסק הלכה כמו רב, כמו שפסק בפירוש למשניות. אבל כשבא לכתוב את נוסח ההגדה,
קיבל את נוסח הגאונים. ויישוב הקושיה הוא שלדעת הרמב"ם רק החלק של רב בהגדה מוציא את האדם ידי חובת מתחיל לספר בגנות ומסיים בשבח.
היכן מופיע הנוסח ההגדה במשנה תורה? והיכן הוא פסק כרב במשנה תורה? אם זה באותו הכרך, הסבירות הגדולה אומרת שהוא לא שינה דעתו...
יישובך אינו נראה, לענ"ד, כיוון שהרמב"ם היה הלכה צרופה (במשנה תורה) וזהו. ואם הוא לא חושב שצריך להוסיף דברי שמואל, הוא לא היה מוסיף....
מצטער, אך עדיין קשה לי.
א. הדיין מימון, אבי הרמב"ם, קיבל מהר"י מיגש שקיבל מהרי"ף (בעניין הרי"ף ור"ח, אני לא יודע אם הם הכירו, זה יכול להיות בגלל הסמיכות, אך אינני יודע).
ב. גם בפירוש המשניות יש מהדורא קמא ומהדורא בתרא, וגם שם ההבדל ניכר. יש ויכוח ידוע בעולם הפסיקה לגבי היחס שבין פירוש המשניות למשנה תורה, וכיצד להתייחס לסתירות ביניהם.
ב. ממה שזכור לי היו שלש-ארבע מהדורות לפירוש למשניות, והמהדורה הראשונה, זו שכתב בין גילאים 23 ל-30 איננה בנמצא. מה שאתה קורא מהדורה קמא, היא מהדורה ביתא. ומה שאתה קורא מהדורה ביתא, איננה המהדורה האחרונה.
תודה על ההתעקשות. פירוש למשניות הרמב"ם בלבל אותי, ואחרי לימוד נוסף, אני מתקן את דברי.
בפירוש למשניות (פסחים י, ד) הרמב"ם מפרש: "מתחיל בגנות שמספר איך היינו לפני שבא אברהם כופרים ומשתפים, ובחרנו השם לו לנחלה, ואיך עבר עלינו במצרים מה שעבר, ואח"כ פדאנו השם. ודרש אותה הפרשה זכור וידוע." וזה כרב וכשמואל.
כותב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה פרק שביעי, הלכה ד: "וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד, מתחיל שבתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודת אלילים. ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ובנפלאות שנעשו לנו ובחירותנו. והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה. וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח."
וזה כרב וכשמואל (כפי שפסקו הגאונים, רבינו חננאל והרי"ף).
ונוסח ההגדה שמופיע בסוף הלכות חמץ ומצה, כבנוסח ההגדה שלנו וכנוסח ההגדה של רב עמרם גאון, כשמואל ורב. מה שנותר לשאול: מדוע בהלכה הרמב"ם מקדים את רב לשמואל,ומדוע בנוסח ההגדה שמואל קודם לרב? נדרש עיון.
נעיר עוד שלרבינו חננאל היה כנראה נוסח שונה של הגמרא, כי אצלו המחלוקת איננה בין רב לשמואל, אלא בין רבא לרב יוסף. ויתכן שזהו הנוסח הנכון, כי כידוע רב ושמואל, הלכה כשמואל לדיני, והלכה כרב לאיסורי.
א. אין כאן עניין של דיני ואיסורי, יש כאן מחלוקת במהו הגנאי. הסיבה להלכה כשמואל בדיני היא מכיוון שהוא היה דיין, ולענייננו זה לא משנה. וגם הלכה כרב באיסורי, זה עקב היותו ראש ישיבה, ואף זה איננו קשור לעניין, כי אין פה עניין של פלפול באיסור והתר.
אולי אפשר לומר, כי היית לפניהם ההגדה, והם חלקו במהו השבח הנמצא בהגדה אשר לפניהם, חד אמר הכי, וחד אמר הכי. עניין של דרושים.
על כן, אינו מוכרח לומר שגירסת הר"ח היא הצודקת.
הבנת נכון שהמחלוקת לעניין מהו מתחיל בגנאי,
אבל אינני יודע מאיפה למדת ששמואל היה דיין.
אמנם רש"י בפירוש לשבת נ"ג כותב: שמואל קרי אריוך על שם שהיה בקי בדינין, ושופט כמלך השופט כל הארץ, לשון ריכא - מלך. אבל איך אפשר להגיד ששמואל היה דיין, שהרי לא הוסמך על-ידי רבי (בבא מציעא פ"ה, ב)? ובכל זאת, נראה ששמואל היה דן ככל חכם שרשאי לדון אם מבקשים אותו לדון (ראה כתובות קה, ב). יתירה על כך, דווקא רב, ראש ישיבת בבל, היה גם דיין, ככתוב בקידושין ס"ה: מאן בית דינא רבה? רב. וכן כתוב ביומא פ"ו: רב כי הוה נפיק למידן דינא אמר הכי בצבו נפשיה לקטלא נפיק וצבו ביתיה לית הוא עביד וריקן לביתיה אזיל ולואי שתהא ביאה כיציאה.
ולעניין ההלכה, יש לברר האם הלכה כשמואל בדיני, הכוונה רק לדיני ממונות (אם אני זוכר נכון, רב לא הוסמך לדיני ממונות) או לדינים באופן כללי (ונוסח ההגדה הוא דין לכל דבר).
ובכן אופן, גרסת רבינו חננאל דורשת עיון עמוק.
אתה שוב דורש את המדרש הנאה שלך, אבל צריכים להיות צמודים יותר למקורות ההלכה.
נראה לי שהרמב"ם בכתיבת ההלכה לא שינה את הסדר, אלא שמר את הסדר בו מופיעה הסוגיה בגמרא, בה רב קודם לשמואל. וטעם נוסף לדבר,
שקודם אנחנו נקראים ישראל על היותנו צאצאים לאבותינו אברהם יצחק ויעקב, שאברהם אבינו כפר בעבודה זרה ונבחר על-ידי הקב"ה, ורק אח"כ ישראל על שהוציאנו הקב"ה מעבדות לפרעה במצרים
לחרות וקבלת התורה.
נוסח ההגדה של הרמב"ם הוא נוסח הגאונים. ויש לשאול למה הגאונים שינו את הסדר שבגמרא?
נדרש עיון.
להתיר בכורות מכבודו של רבה בר חנה.
כי הוא יום תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים.