מתחיל בגנות ומסיים בשבח

בס"ד לק"י

בגמרא במסכת פסחים (דף קט"ז, עמ' א'), ישנה מחלוקת למה התכוונה המשנה בכותבה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". מהי הגנות?
החולקים בדבר הם רב ושמואל. רב אמר- "מתחילה היו עובדי עבודת גילולים אבותינו", ושמואל אמר- "עבדים היינו".

על פניו, נראה, כי הם פשוט חולקים ב- מהי בגנות אליה התכוונה המשנה. אך אם נתבונן פנימה יותר, נגלה שיש כאן עומק גדול מאוד (כבכל דברי חז"ל).

בדברי רב, למי הגנות? לנו, עמ"י, שהתחלנו כעובדי ע"ז. ומסיים בשבח, למי? לעמ"י, על שקיבל את התורה (אומנם בהגדה, השבח הוא לה', כפי שכתוב "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו", אך זה עניין של המציאות, שבאמת קרבנו המקום לעבודתו, ואנחנו לא עשינו יותר מידי. אך בכללי, עמ"י משתבח בהתקרבותו למקום. בהמשך נסביר את העניין יותר, בע"ה).
לעומתו, בדברי שמואל, למי הגנות? כביכול, לה' יתברך. עבדים היינו, למה? כי ה' הוריד אותנו מצרימה, כפי שהבטיח לאברהם. וכך גם השבח, הוא לה' ("ויוציאנו...").

נתמקד בתחילה בשמואל.

השבח בא מיד לאחר הגנות, כפי שאכן נכתב בהגדה. מיד לאחר השבח ש"ויוציאנו...", מופיע מעשה חכמי ישראל שישבו בב"ב בבית ר"ע, בזמן גזירות רומי, ובשני הקשרים מופיע המעשה: האחד- עד כמה אפשר להרבות בסיפור יציאת מצרים (לפני כן נאמר בהגדה: "וכל המרבה בסיפור יציאת מצרים הרי זה משובח") השני- אקטואליות ה"עבדים היינו" מחד, וה"ויוציאנו" מאידך, לכל דור ודור.

ובעצם, מלמד אותנו שמואל את מתכון הגאולה הכולל שרלוונטי בכל דור ודור.
מתחיל בגנות,ומסיים בשבח.
בתחילה רואים רק את הצרות, רק את הבעיות. את המלחמות והמוות והמחלות. את ההרס והחורבן והשבר.
אך בסוף, רואים אנו את השבח, את ההצלה ואת הבנייה. רואים אנו את הגאולה.

וכשרואים את הסוף, מבינים את ההתחלה.

יש כאלה שבוכים על כך שליל הסדר הוא ארוך. וגם זה מלמד אותנו.
סבלנות. סבלנות היא המפתח לגאולה. לא, לא לשבת בחיבוק ידיים. לא אמרתי בטלה, אמרתי סבלנות. עד שיום אחד נשמע את התלמידים אומרים: "הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", הגיע זמן קבלת עול מלכות שמים של זריחת הגאולה...

עד עכשיו הסברנו, בס"ד, את דברי שמואל, נעבור כעת לבחון, בע"ה, את דברי רב.

רב בעצם מלמד כל יהודי ויהודי את סוד יציאתו מגלות לגאולה, מעבדות היצר לעבודת ה'. עמ"י, עובד ע"ז, מ"ט שערי טומאה, שיא השיאים, ובכ"ז, יוצא אל הקדושה. מתהום הנשייה אל פסגת העולם. כזהו עמ"י כולו, וכאלה הם בניו. למרות שאדם חטא, למרות שאדם עשה כך ועשה אחרת, אם הכיוון שלו, הוא טוב, אז הוא יגיע, בס"ד. אם הוא "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", השבח הוא העיקר, למרות שהגנות היא גדולה מאוד מאוד. ואז נעשות השגגות לזכויות, וגם הגנות נהיה שבח.

כזה הוא עמ"י, וכאלה הם בניו.

ובכן, רב התמקד בעמ"י, ובפרטיו. שמואל, לעומתו, התמקד בה', ובגאולת העולם. אלו שתי הסתכלויות שונות, אשר גם נוגעות לאופי להתעסקות האמוראים הנ"ל. רב, שהיה רועה בקר וראש ישיבה, מסתכל על ה"ישיבה" שלו, על עמ"י, ומפתח אותו, ומתוך כך מאיר לשאר העולם מאור ה', הוא התורה. לעומתו, שמואל, שהיה דיין (הלכה כרב באיסורי, וכשמואל בדיני), הסתכלותו גלובלית הרבה יותר, הוא בוחן את הדברים מכל הצדדים, בהסתכלות רחבה ועמוקה, וכך הוא מאיר לעולם.

כ"א עפ"י דרכו הוא, ואופיו שלו, ואין אנו באים לשופטם חלילה, אלא להבחין בין שתי הדרכים, ולמצוא בעצמנו את המעט "רב", שיש בנו, ואת המעט "שמואל" שיש בנו ולפתחם.

אגב, זה נכון גם לגבי השמות שלהם, רב הוא יותר "רב" (מצד היהדות והתורה), ושמואל, מסתכל בשם הא-ל, בקוראי שמו.

ושנזכה לחבר בין הדברים, בין הגלובליות, ובין הפרטנות, הכלל והפרט, הגובה וההעמקה, ולזכות לייחוד קב"ה (גובה) ושכינתיה (העמקה) מהרה. אמן!