בס"ד ליקבה"ו
איזה יופי של ניגון! צלילי כינור כל כך רכים. עדינים. נוגעים. נוגים. מעניין מי מנגן שם בתוך הבית? יהודי מבוגר? צעיר? או בכלל יהודיה?
איך הוא עולה ויורד ברכות מדויקת. כל כך הייתי רוצה לראות את מי שמנגן...
הוא הפסיק! כאילו שמע את מחשבותי. אלך לי רחוק יותר כדי שארְאה ולא ארַאה. הדלת נפתחת... יוצא יהודי. נראה בן שלושים לערך, עם סלסלת פלסטיק כחולה פשוטה. הוא עוזב את ביתו שבנחלאות הישנה והולך לכיוון השוק. אלך אחריו.
אנחנו נכנסים לשוק, נראה שהוא יודע לאן הוא הולך. הוא פונה לדוכן הדגים של אדון כהן, שזורק אליו מבט, מביא לו שני דגים, החלפת מטבעות והנגן ממשיך הלאה. דוכן של ביצים. אותו מהלך חוזר- תבנית ביצים המכילה תריסר ביצי משק מועברת מיד ליד, ובכיוון ההפוך המטבעות. כעת הוא יוצא מהשוק, הולך למאפיה הצמודה, קונה לחם טרי. מעניין, הוא קצת מתקשה בסחיבה למרות שהוא נראה די צעיר.
אנחנו ממשיכים לסמטה צדדית, והוא חוזר לביתו.
איזו סקרנות. מעולם לא הרגשתי כזה דבר. כל כך הייתי רוצה להכיר את האיש הזה. אבל אפילו שם משפחה אין על דלת ביתו. תיבת דואר? כנראה שהוא מקבל את המכתבים מתחת לדלת. אבל הוא כל כך מושך אותי. הוא נשוי? יש לו ילדים? במה הוא עובד?
ושוב ניגון הכינור חוזר ועולה מתוך הבית.
כל כך פשוט. כמו בא מן העבר הרחוק. המנגינה, גם היא לא מהחדשות, הלוואי שהייתי נזכר מניין לי מנגינה זו. כל כך מוכרת. ישנה. מתוקה.
אני שומע מנוע מתקרב ואני ממהר להכנס לתוך כוך של אחת הכניסות.
רכב ג'סטי אדום עוצר חצי מטר מהכניסה לבית של הנגן המסתורי שלי. אשה צעירה, בת עשרים וקצת יותר על פי המראה שלה, יורדת מהרכב בקלילות עדינה, מוציאה מתא המטען חוברת קטנה, דופקת שתי דפיקות מהירות ולא חזקות על דלת ביתו. הדלת נפתחת. היא בפנים. כמה הייתי רוצה להתחלף איתה.
הלב שלי כמעט נופל- אני מתחיל לשמוע גם קולות פסנתר בוקעים להם בקלילות, אותה קלילות בדיוק שבה הלכה האשה הצעירה. קלילות, מהירות, אך עדינות יפה. ויחד עם הכינור... אין לי מיל... אני מלא פליא...
איזה תאוּם.
אני לא יודע כמה זמן אני עומד ומקשיב להם. שיר, ועוד שיר, ועוד אחד, ואני רוצה שלא יהיה לזה סוף, אך זה נגמר. אני חושב אפילו ששמעתי לפני רגע קול של סגירת מדף הפסנתר.
הדלת נפתחת, אני שוב נכנס לתוך הכוך ההוא, אולי הוא בכל זאת ראה אותי? אין סיכוי, הוא בתוך הבית, היא הסתירה אותי, עמדתי במקום חשוך. היא יוצאת, עם אותה חוברת, אומרת תודה, מדלגת מעל מדרגת הכניסה, מחזירה את החוברת למקומהּ, מתניעה וחולפת. יופי, אפשר לצאת מהכוך. אוי. הדלת פתוחה. הוא מביט בי. האיש הזה. פתאום הוא נראה קצת מוזר מתוך הבית. אפילו קצת מפחיד.
הוא סוגר את הדלת.
נשימה של שחרור. אולי הוא לא ראה אותי בכל זאת. אולי...
למחרת לא יכולתי שלא לחזור לשם. האשה הצעירה לא הגיעה, אך שמעתי מידי פעם כמה נעימות כינור, שטיפת צלחות וכוסות ממתכת וחרס, אור שנדלק ונכבה מידי כחצי שעה. הדלת של הבית לא נפתחה.
כבר שבוע עבר מהפעם הראשונה ש"הכרנו", הנגן שלי ואני. אבל הוא כמעט לא יוצא. מידי פעם הוא קופץ לשוק, אבל אני מפחד לעקוב אחריו לשם כדי שהוא לא ישים לב אלי.
חיכיתי לשעה ארבע אחר הצהריים. פעם שעברה הגיעה הצעירה בשעה זו.
גם הפעם.
זהו, החלטתי. כל יום רביעי בשעה ארבע אני מתייצב.
כבר כמה שבועות שאני מגיע לשמוע את הנגינה המדהימה שלהם. כבר מצאתי לעצמי מיקום טוב יותר. שומעים טוב, המחסה מסתיר אותי היטב. ממש first class...
לא גיליתי פרטים חדשים עליו. גם לא עליה. רק שכל יום רביעי בשעה ארבע היא באה. וגם אני.
מידי פעם אני כמעט קופץ אל הדלת, חסר סבלנות, ודופק. אבל תמיד משהו מפריע לי לעשות את זה. איזו הרגשה כזו שאומרת לי "זהו לא מקומך". אני מתרעם עליה, אבל ההרגשה נשארת. וחוסמת.
כבר עברו שמונה שבועות. שמונה? או שבעה? אני כבר לא זוכר. כבר שעה עברה מאז שהגעתי, וקול מתוך הבית- אַיִן. אולי בכל זאת הם ראו אותי? אולי הם שינו בגלל זה מקום? אולי היא חולה או שהוא חולה? לפחות שהיו מודיעים לי על הביטול...
אחרי שעתיים של המתנה חסרת מעש, אני מחליט לפסוע לשוק, לקנות איזה מאפה קטן וללכת. נחזור פעם הבאה.
השבוע הגעתי שוב, והאכזבה קִדמה את פני בברכה שנית. למה הם הפסיקו?
שוב פעם החלטתי ללכת לשוק, הפעם אחרי המתנה של שעה וחצי, אומנם קראתי בספר שהבאתי למקרה ש... אבל הנגינה... כבר התמכרתי אליה. לניגונים. אני שומע שוב את הפסנתר, ואת הכינור. ואת הפסנתר והכינור יחד. איך הם מנגנים יפה... אבל איפה הם עכשיו?
קניתי איזה קרואסון, מרוב מחשבות אפילו לא שמתי לב אם קיבלתי את העודף. אני ממשיך לכיוון היציאה מהשוק. אוי...
זה הוא.
כן, זה הוא. תוי הפנים האפורים. הכתפיים ששמוטות באותו אופן.
הנגן שלי.
יושב שם, בצד. שותק. כובע חוּם, מרופט, שמוט על ראשו, יורד על מצחו. הוא נראה רע.
אני חייב לגשת אליו.
אני פוסע בצעדים מעט לא בטוחים אליו, לא יודע למה אני מצפה... ואם הוא ראה אותי? ואם הוא בכלל לא רוצה שאפנה אליו? ואם הוא בכלל איזה...
"סליחה?"
אני רואה אותו מרים את הראש באיטיות, כאילו לא ציפה שמישהו ידבר איתו בכלל.
מבט שואל, ניצוץ של הכרה בעיניים.
"אתה..." הוא מתחיל בעדינות...
"כן, אני זה שהקשבתי לכם מנגנים"
"אתה..."
"כן, באתי גם בשבועות שאחר כך. גם בשבוע שעבר ובשבוע הזה. מה..."
"היא..."
"מה?"
"היא הלכה..."
"לאן?"
"לאן?! למקום שלא חוזרים ממנו"
"אבל...", כמעט התחלתי לצעוק.
"תאונה"
"איך..."
"נהגתי. הייתי עייף. היא הלכה."
מצאתי את עצמי יושב ובוכה איתו.
והפסנתר? הוא יושב יתום. ללא מענה. ללא ידיים קלילות שיגעו בו בעדינות יפה ונעימה. שיפיקו ממנו צלילים שיתעדנו בצלילי הכינור הנעים.
"היא היתה כל עולמי", הפעם הראשונה ששמעתי אותו פותח בשיחה.
"איך..."
"היינו בני דודים. לא הייתה לי נפש חיה זולתהּ. כל כך פשוטה ועדינה. מנגנת כלבבי. אתה בטח יודע את זה. היא לא הסכימה שישמעו אותנו. לא סיפרתי לה עליך למרות שידעתי שאתה שם. היינו יכולים לשבת ככה ימים. וגם ישבנו ימים שלמים. עד שהיא עזבה והלכה לעיר אחרת. 'אנחנו אִבדנו את הגבולות', היא אמרה במה שהיה תחילתו של הניתוק. ועכשיו אתה רואה את הסוף"
"והפסנתר?"
"שלה. היא לא הסכימה לקחת אותו איתה."
"ומה תעשה איתו עכשיו?"
"חשבתי לשבור אותו. שאשכח אותה. שלא אצטער עוד."
"אתה לא יכול לעשות לה את זה!"
"מה אתה בכלל יודע?"
"אני לא יודע, אבל אתה קובר אותה לגמרי!"
"מגיע לה. היא הלכה. נטשה אותי פה בעולם הרע הזה."
"חכה שבוע"
"לַמה?"
"חכה שבוע. בשבילהּ. אם עוד שבוע אתה לא רואה אותי, תנתץ את הפסנתר, תטחן אותו עד דק ותפזר את גרגריו לרוח. רק שבוע"
"יהי כדברך"
אני מגיע אחרי שבוע, מחנה את הרכב חצי מטר מדלת הבית. יוצא עם מחברת קטנה ביד ודופק שתי דפיקות מהירות ולא בטוחות. הדלת נפתחת במהירות מפתיעה...
"אה, זה אתה..."
"מי חשבת שאני?"
"לא משנה. נו, אני יכול לזרוק את הפסנתר?"
"חכה חמש דקות ותחליט"
"ומה הולך לקרות בחמש דקות הללו", חוסר ביטחון עולה על פניו.
"אתה רוצה לתת לי להכנס?"
"כנס"
אני הולך בצעד בטוח לפסנתר. לוקח את הכסא המסתובב, חסר המשענת, שלידו ומתיישב. מבט חשדני עולה על פניו
"אל תגיד לי..."
"לא באתי להגיד. הכינור?"
"לא אוציא אותו בחיים."
זהו. הבנתי. עד שאעשה מעשה הוא לא יזוז.
אני פותח את המדף של הפסנתר עם דפיקות לב רמות, ומתחיל בלי לחכות לנגן את אותו שיר שהם התחילו איתו. השיר שאימי תמיד שרה לי. עד שהיא הלכה. חששתי שאני טועה או מדלג. מידי פעם ניסיתי להציץ הצידה ולקלוט. אני לא מצליח. הוא ניצב מידי אחורנית.
טריקת דלת.
אני ממשיך.
חפצים נשברים.
אני ממשיך.
משהו התנפץ.
אני כאילו לא שומע...
הוא התחיל לאט. תו. ועוד אחד. הכינור. עמום. בוכה. סגור בתוך חדר. רואה אוויר עולם.
ומאז, מאז אנחנו יושבים כל שבוע. לא מדברים. אני בסלון, הוא בחדר. פסנתר וכינור סגור. מנסים להשלים את החיבור, שלא יושלם. לעולם.
תגובות
שגיאות מקלדת שצדה את עיני: אין לי מיל... - מילים..:P
http://www.youtube.com/watch?v=7mpxuR9nXE0
רק שלא מצאתי אותו בחממה שלך.
מקסים-מקסים!
בכל מקרה- עדי'ין סיפור/מונולוג [מה שתבחר:D] מהמם!!
י'ישר כוח!!.
אולי הנגן היה מלמד אותו לנגן, והיו מנגנים יחד. הוא בכל זאת אוהב את זה.
מצד אחד יש תחושה שהסיפור התרחש פעם, ומצד שני יש הרבה דברים שסותרים את זה. למשל: ניגינה מדהימה, או שילוב של מילים באנגלית או שיש בסיפור רכב והתנעת מנוע. (ולמה הרכב אדום דוקא?)
כדאי לעבוד על מילים גבוהות יותר ולא סלנג.
לא הייתי אומר שהסיום עצוב, הוא חלקי. סוף סוף הם מנגנים יחד, רק שהכינור סגור בתוך חדר.
למה זה כך? כי אני חושב שזהו המקום בנפש, וכך זה טבעי. אולי אם היית רואה אותם עוד כמה שנים זה היה משתנה.
התחושה של פעם היא בעיקר בגלל הסביבה. מעולם לא דמיינתי לעצמי תקופה אחרת מימינו.
למה רכב אדום? שאלה יפה, יכול להיות בגלל שלאחי יש רכב אדום (מזעזע, אבל עדיין רכב).
לגבי סלנג, זוהי הכתיבה שלי. אני חושב שאני יכול בע"ה לכתוב גם שפה יותר גבוהה אך זה ישמע יותר כמו פיוט שמימי, הנוגע בנימי הלב המתרוננים לקול הלמות המילים הנוגות של הסיפור...
ועצוב..
הציק לי חוסר תאורים. יותר לתאר איך האיש נראה, לבוש, תווי פנים, זה נותן חיות לסיפור וכן על האישה..
גם הציק לי איפה שהוא הזמנים של הכתיבה לוידת להצביע על משהו אבל הסתבך לי איכשו.
ממש ממש יפה! הרעיון והערפול!!!!
מדהים! נהנתי ממש!
בעבר כבר העירו לי על חוסר בתיאורים. מה לעשות שהתרגלתי לשירה... פעם אחת כשניסיתי להכניס יותר, זה כבר היה קצת מאולץ.
לגבי הזמנים, אני חושב שאני מבין למה קל להתבלבל- באמת יש כאן הרגשה של מקום ואירוע קצת ישן. מצד שני מכמה הקשרים ניכר שזה "קרה" בזמננו (רכבים וכדו').
יש צד שהבלבול הזה דווקא טוב, כפי שנראה לי שהבנתי גם ממך.
בכ"מ תודה.
(אולי בגלל שכתבת שקשה לו ללכת בשוק)
אבל חוץ מיזה כתבתה
מאוד יפה...
כל הכבוד!!!
סיפור ממש יפה ועם המון עומק!!!