מהותה של ברית

בתחילת פרשת ניצבים (דברים, כ"ט, פס' ט'-י"ד) כתוב על כך שה' כורת ברית עם עמ"י.

ברצוני לעמוד על מספר נקודות ביחס למהות המושג ברית.

ננסה לברר, בס"ד, מהי בכלל ברית? מה קורה שם? מהו התוקף של הברית? וכו' וכו'.

בתחילה נברר את עוצמתה של הברית, זאת דרך בחינת השפה שמסביב למילה זו. את המילה ברית מתרגם האונקלוס "קְיָמָא". אי-אפשר להתעלם מהדמיון הבולט שבין מילה זו למילה העברית קָיָם. מה שמראה על חוזקה הגדול של הברית, שהיא דבר הקָיָם ועומד לעולם. ברית עד.

עוד יש לבחון את הפעולה הנלווית אל המילה ברית. "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית... אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם", ברית כורתים, לא עושים, וזה תמוה. מדוע משמשת דווקא מילה זו, "כריתה", כמילת הפועל של הברית? הרי כריתה, בהקשר של "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא", משמשת כתיאור למוות.  ונשאלת השאלה, מדוע מילה זו הוצמדה למילה שמשמעותה מעל לכל, היא חיבור וקשר?

נלענ"ד, כי דבר זה נובע מהעוצמה של מילה זו. כאמור, מילה זו משמשת גם כמושג נרדף למוות. דבר זה מדגיש עד למאוד את העוצמה של הברית, ומוסיף לה נדבך נוסף, נדבך מסירות הנפש. כשאדם כורת ברית, הוא עושה זאת גם ע"מ שיִכָּרֵת בשביל קיום ברית זו. הוא כורת את הברית על דעת זה שהוא מוכן למות בשבילה!!

בנוסף לכך, ניתן להבין את הֶקְשֵרה של מילה זו לברית, כדבר המפריד את בעלי הברית משאר העולם. למה הדבר דומה? לאדם שכורת את רוב ענפי הגפן שלו, חוץ משלושה (מדוע דווקא שלושה, על כך, בע"ה, בהמשך), זאת ע"מ להגביה ולחזק את העץ ככלל, ואת שלושת הענפים הנותרים בפרט. גם כאן, בברית, האנשים הנכנסים תחת כנפיה מחזקים את הקשר ביניהם, ומעבּים אותו. וזאת כיצד? ע"י כריתת הקשר שלהם, בצורה יחסית כמובן, עם שאר העולם. כך הם מתפנים יותר האחד אל השני והקשר ביניהם מתעצם מאוד מאוד.

אך, עדיין, מהיכן באה העוצמה הזאת של הברית? העוצמה הזאת של שני גופים הנפרדים זה מזה, שע"י איזה טקס, במקרה החזק, או אף דיבור בעלמא, במקרה הפשוט, נעשים קשורים האחד לשני בעבותות ענק, בל יקרעו עולמית. עבותות הברית. ברית של דם בדם, ברית של מסירות נפש. מאין כל זה בא?

לשם הבנת העוצמה המדהימה של הברית נביא, בע"ה, שלוש דוגמאות של בריתות מתוך היהדות.

הברית הראשונה, שנעשית ליהודי שמונה ימים בלבד לאחר היוולדו, היא ברית-המילה.

לברית זו יש "חיסרון" כלשהו. אחד מהצדדים נכנס לברית "בעל-כורחו", התינוק. דבר זה מחסיר מהקשר ההדדי של הברית, שכן אין גמירות דעת דו-צדדית. על "חיסרון" זה מכפרת העובדה שהברית נעשית בבשר החי של התינוק עצמו, אות בל ימחה. ובכל זאת, עדיין חסר כאן משהו. ואכן, בברית המילה יש גם דבר המכפר על החיסרון. יש צד ג' בסיפור, האבא. אבי התינוק המחויב להכניס את בנו בברית המילה. יוצא אפוא כי הכוח המיוחד של ברית זו ניתן ע"י שני גורמים, האחד הוא הברית בבשר, והשני הוא הצד השלישי של הברית, האבא.

ברית נוספת, היא הברית שמתקיימת בין ה' יתברך לבין עמ"י. גם היא, כמו ברית-המילה, מקשרת בין עמ"י לאביהם שבשמיים, אך מקרה זה שונה מחברו. ברית-המילה עוסקת בפרט, היא מקשרת בין התינוק הספציפי לבין בוראו. ואילו ברית זו, בעיקרה, מקשרת את כלל ישראל לה', כנכתב בפס' (י"ב): "למען הָקִים אתְךָ היום לו לעם...". ושוב, גם לברית זו יש "חיסרונות" משלה. אחד מבעלי הברית, ה' יתברך, לא נראה לצד השני, אלא מדבר עמו בקשר אמצעי, דרך משה. דבר שלכאורה מרופף את הקשר. דבר נוסף שמערער את היסודות הוא שברית זו מתקימת גם עם מי שאינו קים בעת כריתתה (כמבואר בפס'). והנה, גם כאן, יש נקודות חיזוק. ראשית, זוהי ברית עולם. ה' קיים לעולם, וכך גם עמ"י, ולכן ברית זו לעולם תעמוד. בניגוד לבריתות אחרות שבהן לפחות אחד מבעלי הברית יעלם מן העולם בשלב מסוים, כאן ברית זו לא תפסק לנצח. שנית, הברית הזו נסמכת על האבות, כפי שכתוב (פס' י"ב):"וכאשר נשבע לאבתיך...". ודבר הנשען על העבר תמיד יהיה דבר חזק מאוד, שאת העבר אי-אפשר למחוק או לשנות...

הברית השלישית והאחרונה שניגע בה, היא הברית הנכרתת בין הבעל לאישה. ואכן, גם כאן יש "חיסרון". הברית הזו, בניגוד רב לקודמותיה, ניתנת לניתוק, ח"ו. וגם הפעם יש חיזוק, וכמו שהחיסרון של הברית גדול יותר, כך גם נקודות החיזוק שלה חזקות יותר. הנקודה הראשונה נמצאת בקשר שביניהם- "זכו שכינה שורה ביניהם לא זכו אש אוכלתם". זו הברית בעלת הפוטנציאל הכי גדול שיש, ויחד עם זאת, ומתוך כך, גם בעלת הסיכון הכי גדול. או שכינה או אש. יתרון גדול נוסף שיש לברית זו, הוא בכך שהיא כוללת בחובה את כל הבריתות גם יחד. "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו... והיו לבשר אחד". יש כאן הכול. כריתת הקשר מההורים, בצורה יחסית כאמור, מדגישה את ה"כרת" של ברית זו. יש כאן את ה', גם דרשת "זכו שכינה ביניהם" המובאת לעיל, וגם המילה "אחד", המסמלת את ה'. ויש כאן גם את ברית המילה-"בשר", שברית זו נעשית בבשר ("ביום השמיני ימול בשר ערלתו"). ויש בו גם את שורשה ומהותה של ברית זו- "והיו". אם נתבונן בפסוקים בהם מוזכרת ברית זאת, נגלה שבהרבה מהם הקשר מובא ביחס של הויה ("והיו לבשר אחד", "ולו תהיה לאשה" [דברים כ"ב, י"ט], "ולו תהיה לאשה" [שם, שם, כ"ט], "והיתה לאיש אחר" [שם, כ"ד, ב] ועוד). השורש הויה, הן במובן הקיומי של המילה והן במובן הא-לוקי שלה, מסמל את הקיום, את החיבור, היצירה והבריאה. את שלמות הכול, הפרט והכלל, האיש והאישה, ה' וישראל. ברית הנישואין היא ברית שמאחדת את כל הכוחות כולם, ולכן יש בה גם את כל הכוחות.

כעת, אם נסתכל אחורה ונביט, נוכל ללמוד עוד מספר דברים על המושג ברית.

בשתי הבריתות הראשונות חסרה גמירות-הדעת. בברית המילה חסרה דעתו של התינוק ובין ה' לישראל חסרה "דעה את ה'". דבר שמושלם ומתמלא בחתונה (ע"י שילוב של שכל, האיש, והבינה, האישה, מגיעים לדעת. ועל כך הרחיבו רבותינו רבות, ואכהמ"ל).

כל הבריתות כולן, יש בהן את שלושת מימדי הזמן- העבר, ההווה והעתיד. בברית המילה- העבר, אבא. העתיד, הברית חתומה לכל החיים בבשר. וההווה, זו הברית עצמה. בברית עם ה'- עבר, האבות. העתיד, הברית קיימת לנצח נצחים. וההווה זו הברית עצמה. ולבסוף, ברית הנישואין- העבר, ההורים. העתיד, תכלית הברית, ילדים. וההווה, גם כאן הוא הברית.

לאחר כל זאת ניכר כאן גורם מרכזי אחד שממש אי-אפשר לפספס. המספר שלוש.

מעבר לכך שמימדי הזמן הם שלושה. בכל אחת מן הבריתות יש שלושה שותפים. בברית המילה יש לנו את ה' (המצָווה ובעל ברית), האב (המצוּוה) והבן (בעל הברית). בברית עם ה'- ה', האבות (שגם הם שלושה) ועמ"י. בחתונה- ה' (השכינה), האיש והאישה.

מדוע זה אפוא נבחר המספר שלוש לייצג את הברית? מה מיוחד בו שזכה לכך?