מניעות

בס"ד לק"י

מניעות

יש מניעות ויש מניעות.

יש מניעות שבאות כדי שתתאמץ,

ויש מניעות שבאות כדי שתתפוצץ,

יש מניעות שבאות כדי שתתרוצץ,

ויש מניעות שבאות כדי שתרוצץ.

כל מניעה ועניינה הוא.

אבל ברצוני הפעם להתייחס למניעות בכלל, או ליתר דיוק לסיבה שבגללה המניעות באות.

יש סיבות ויש סיבות.

לפעמים זה כעונש, ולפעמים כעזרה,

ולפעמים זהו קרש שעוזר לקפיצה.

למה הדבר דומה? לאבק שריפה (מוגדר כחנ"ה, חומר נפץ הודף). כשאבק שריפה נשרף, הוא משחרר גזים יותר מכמות החומר שהיה לפני השריפה. כאשר האבק הנשרף נמצא באוויר הפתוח, זה לא משנה, משום שהגזים פורחים באוויר ומתבוללים בתוך שאר הגזים. אך כאשר הוא נשרף בתוך מיכל או קופסה וכדו', אז את החומר, המוצק, יכלה הקופסה להכיל בתוכה, אך מכיוון שהחומר שנשרף יוצר פי כמה וכמה גזים, אין הקופסה יכולה להכיל את הגזים, ובשלב מסוים היא פשוט מתפקעת ונהדפת מעוצמת הלחץ. כך גם האדם.
אם הוא בוער לה' יתברך בלי מניעות, בלי קופסה שתסגור אותו, אז הוא בסה"כ יוציא כמה גזים וזהו. אך אם מקשים עליו, אם מונעים אותו מעשיית הטוב, הוא פורץ גדר לעשות לו דרך, ואין ממחין בידו... אין מי שיעצור בידו, גם לא היצר הרע.

"כשאדם נכנס בעבודת השם, אזי הדרך- שמראין לו התרחקות, ונדמה לו שמרחיקין אותו מלמעלה, ואין מניחין אותו כלל להיכנס לעבודת ה', ובאמת כל ההתרחקות הוא רק כלו התקרבות,..." (ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה מ"ח)