כנפיים

בס"ד ליקבה"ו

קצת מורכב, מקווה שהייתי מובן.

כנפיים

בסיפורי מעשיות, מעשה מז' בעטלירס (מעשה י"ג), ביום השלישי לחתונה מובא סיפור על הלב והמעיין. בְּסיפור זה מסופר על הלב, לב העולם, שמשתוקק למעיין השתוקקות גדולה ועצומה ולא יכול להסיר עיניו ממנו, כי אם יעשה זאת הוא פשוט יפסיק לחיות. הקרבה יוצרת גם ריחוק, משום שמטעם זה הוא גם לא יכול להתקרב למעיין, שהרי בשביל להגיע אליו צריך לעבור דרך עמק שממנו אי אפשר לראות את המעיין[1], דבר שגורם שהלב לא יוכל להתקרב למעיין עד שיקרה משהו שלמעלה מיכולתו...

ולאותו הלב ישנן שתי חולשות- האחת מפני השמש שקופחת עליו מלמעלה, והשנייה מפני הצעקות וההשתוקקות שלו להגיע למעיין. כשהוא צריך לנוח, באה ציפור גדולה[2] ומכסה עליו בכנפיה מפני השמש. אומנם הוא עדיין מתגעגע למעיין ומסתכל בו, אך בנינוחות.

ר' נתן אומר בליקוטי הלכות (יורה דעה, הלכות מלמדים [וצדקה], הלכה ד' אות י"ג) שהמעיין הוא שורש כל הנקודות הטובות שמחיות את העולם, ולכן הלב צועק תמיד למעין כי הוא רוצה להִתָּקֵּן על ידו. השמש שמחממת ושורפת את הלב ומחלישה אותו, מרמזת על היצר הרע, כמו שכתוב בקהלת "אשר לא ראה את המעשה הרע הנעשה תחת השמש". וכל המעשים הרעים והבלבולים הם תחת הזמן, כלומר בגלל שאין לאדם זמן, דהיינו שאין לו יישוב הדעת (כמבואר במקום אחר), והזמן הוא תחת השמש, שהרי הוא נקבע על פיה.

הלב, אף על פי שהוא ישר ונקי, נפגע מרדיפת העולם הזה של שאר בני האדם, ולכן הוא נאלץ לצעוק כל היום אל המעיין, כי משם הוא מתחיה. הסיבה שההשתוקקות הזו, שטובה היא מעיקרהּ, מחלישה אותו, היא משום שהיא יותר מן המידה המתאימה לו. דבר זה דומה לריבוי אור, שאדם רץ קדימה, למעלה מדרגתו, ומזה דווקא הוא נופל. לכן המנוחה שלו דווקא ע"י הסתר השמש באמצעות כנפי הציפור. הטעם לכך הוא משום שאז הוא צריך פחות לצעוק אל ה' מחום השמש והיצר הרע, והוא נח משתי חולשותיו; מהשמש שאינה קופחת כבר עליו, ומהצעקות שפסקו והתחלפו בגעגוע רגוע. ככול שהאדם יותר מחומם מאש היצר הרע כך נשמתו צועקת ביתר שאת לה' שיושיע אותה. שלוותו הפנימית ומנוחתו של האדם תלויה בשבתו בצל ה', תחת כנפי השכינה.

עוד אומר ר' נתן שהכנפיים הללו הם דיבורי התפילה ולימוד התורה של האדם, וכשהאדם לומד תורה ומתפלל, דיבוריו שלו מצילים אותו מחמימות ושריפת שמש העולם הזה. מכך יוצא, שיש לו יישוב הדעת וממילא הוא לא מגיע לידי ריבוי אור, והאמת והשלום אהבו.

בדרך אגב מזכיר ר' נתן שהכנפיים הללו הם בחינת כנפי הכרובים. במסכת סוכה (ה:) חז"ל לומדים את הגובה המינימלי של הסוכה (עשרה טפחים) מכנפי הכרובים, שנאמר עליהם (שמות כ"ה): "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת". חכמים השוו בין גובה כנפי הכרובים מעל הכפורת, עשרה טפחים, לבין גובה הסוכה. ידוע הדבר שאחד מענייני הסוכה המרכזיים הוא הצל (כפי שיבואר בע"ה להלן), כמו שנאמר: "וסוכה תהיה לצל יומם". צל הסוכה הוא אותו צל שהציפור עושה ללב מפני שמשו של יצר הרע.

בתחילת מסכת סוכה ישנן שלוש דעות מדוע סוכה שגבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה-

רבּה אומר מפני שהיושב בסוכה כזו לא רואה את הסכך וממילא הוא לא יודע שהוא יושב בסוכה, ואדם צריך לדעת שהוא יושב בסוכה, כמו שנאמר: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל".

רבי זירא אמר שכשהסוכה גבוהה עשרים אמה אדם יושב תחת צל הדפנות ולא תחת צל הסכך, ועיקר הסכך לצל, כמו שנאמר: "וסוכה תהיה לצל יומם" (סוכה מלשון סכך).

רבא אמר שהטעם לפסול הוא משום שבגובה כזה הסוכה היא סוכה של קבע, ואנחנו צריכים סוכה שהיא דירת עראי, כמו שנאמר: "בסוכות תשבו שבעת ימים", לשבעה ימים אדם יושב בה, ולא יותר. עראי, ולא קבע.

שלושת הטעמים הללו הם שלושה תנאים הכרחיים לחסות בצל כנפי השכינה.

אם מחברים את שלושת הטעמים, אז אדם צריך לדעת שהוא יושב תחת צל הסוכה באופן עראי. כשאנו פה בעולם אנחנו תחת השמש. תחת יצר הרע. "ואלמלא הקב''ה עוזרו אין יכול לו" (קידושין ל:). אסור לנו לחשוב שאנחנו יושבים תחת צלו של הטבע, של המסגרת של העולם, של הדפנות. אנחנו רק תחת הסכך. לא לחינם הגימטריא של סכך עולה 'מלכי'. ה'. וסוכה עולה במניין צ"א, כמניין שם הוי"ה ושם אדנות יחד, המסמלים את ה' (הוי"ה) שמסתתר בתוך העולם (אדנות) ומחיה אותו. אסור לנו לחשוב שאנחנו יושבים תחת כנפיים זרות. רק תחת כנפיו של ה'. הקב"ה כנשר מעיר קינו ועל גוזליו מרחף להגן עלינו מפני העולם הזה.

הסיבה שבגללה ר' נחמן סיפר דווקא על כנפי ציפור, בלי להגיד איזו ציפור, היא כדי שזו תוכל להיות כל ציפור, כפי שנביא עוד בהמשך. ואחת מכל הציפורים היא הנשר. ולא לחינם נמשל הקב"ה לנשר. הנשר היה הסמל של הממלכה הרומית, של הנאצים, וגם של האמריקאים. הקב"ה מזכיר לנו- אני מגן עליכם מפניהם, ואתם לא יושבים תחת צילם אלא תחת הצל שלי.

ועוד אנחנו צריכים לדעת שהכל באופן עראי. אנחנו יש לנו דירה. אבל באנו לכאן לשבעה ימים. שבעה אלפים של שנים. שש של מהלך ועבודה, שביעי של מנוחה.

ידוע שהסוכה היא כנגד ענני הכבוד (סוכה י"א:). העננים שבצילם התנהלו בני ישראל בארץ ציה וצלמות. הגמרא בראש השנה (ג.) אומרת שכאשר מת אהרן הסתלקו ענני הכבוד וחשב הכנעני מלך ערד שיש רשות להלחם בישראל. דורש שם ר' אבּהוּ שכתוב: "ויראו כל העדה כי מת אהרן" שצריך לקרוא את המילה "ויראו", מלשון ראיה, כ"וייראו", מלשון יראה. לימוד זה, שמלמד שכשענני הכבוד אינם אנחנו יראים, מוביל אותנו לבחון את הצד ההפוך- מתי העמים יראים מאתנו? "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ", על פסוק זה דרשו חכמים (ברכות ו'.): "ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש". מכאן אנו לומדים שתפילין וענני הכבוד משולים יחד. ואכן ידוע הסיפור על אלישע בעל כנפיים (שבת מ"ט.) שבשעת שמד, שגזרו רומיים שכל המניח תפילין ינקרו את ראשו, יצא אלישע עם תפילין לשוק. ראהו קסדור (שוטר) אחד ורדף אחריו, כשהשיגו הסיר אלישע את התפילין מעל ראשו. שאלו הקסדור- מה בידיך? אמר לו- כנפי יונה. פתח ידיו ונעשה לו נס ונמצאו בהן כנפי יונה. הגמ' שואלת מדוע דווקא יונה? ועונה שהיונה כנפיה מגינות עליה ואף מצוות מגינות על ישראל. כאמור, ר' נחמן נקט בסיפור ציפור סתם ולא ציפור מסוימת, זאת בכדי שנוכל ללמוד לכמה מיני ציפורים, וכבר קישרנו את הציפור לנשר, וכעת אנו מקשרים אותה ליונה.

ישראל לא סוככים סתם בצילו של ה'. יש צד מסוים שאהבתו של ה' אלינו לא תלויה בְּדבר, אך ישנו צד אחר שכפי מעשינו כן ההגנה לה אנו זוכים.

אגב, מפליא לראות שכל שלושת טעמי הסוכה נמצאים גם בתפילין- תפילין אסורות בהיסח הדעת, הן סוככות על ראשינו. הטעם השלישי, עראי, ניכר מדיוק דבריו של ר' אליעזר הגדול, שאמר "אלו תפילין שבראש". מדוע הוא לא אמר "אלו תפילין" סתם, מה המיוחד בתפילין שבראש? ראשית כבר אמרנו, שהן "סוככות על הראש". אך יותר מכך! תפילין של יד נקשרות על היד, לעומתן תפילין של ראש רק מהודקות עליו. הן עראי.

הסיבה ששמים לחתנים אפר במקום התפילין דווקא, היא משום שהתפילין נקראו פאר (ברכות י"א.), כמו שנאמר (יחזקאל כ"ד) "פארך חבוש עליך". ונמצא האפר במקום פאר (אותיות דומות). התפילין הן כנגד ספירת התפארת[3] (זוהר פנחס). גם הדיבור נמצא בתפארת (זוהר חדש יתרו). ולא לחינם התפילין נמצאות בדיוק מעל הפה ומכוונות כנגדו[4]. וכאן הכל חוזר ומתקשר לנו להתחלה. דיבורי התפילה והלימוד שלנו, הם יוצרים את הכנפיים, כנפי היונה, כנפי השכינה הגולה, כנפי הכרובים השרופים, ושמים במקום האפר את הפאר שלנו, את התפילין. את שם ה' שנקרא עלינו, שנחסה בצילו, נשב תחתיו. נחזה בנועם ה' ונבקר בהיכלו.

ועד אז? עד אז יש לנו מקדשי מעט, בית כנסת (דיבורי תפילה) ובית מדרש (דיבורי תורה), כפי שהגמרא שהבאנו למעלה (קידושין ל:) ממשיכה ואומרת מיד אחרי "ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו": "תנא דבי ר' ישמעאל: בני אם פגע בך מנוול זה[5] משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא- נימוח, ואם ברזל הוא- מתפוצץ, שנאמר: (ירמיה כ"ג) 'הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע'[6]. אם אבן הוא נימוח, שנאמר: (ישעיה נ"ה) 'הוי כל צמא לכו למים', ואומר: (איוב י"ד) 'אבנים שחקו מים'".