בס"ד לק"י
התוכן של הפרשה הקודמת, פרשת ויחי, מורכב מסיפור מותו של יעקב, ועוד מספר סיפורי משנה, וחותמת במותו של יוסף.
על אף מוטיב המוות הבולט בה, נקראת פרשה זו, למרבה האבסורד, "ויחי".
פרשתנו, פרשת שמות, עוסקת בשמות הדור הקודם שהלך, ומיד עוברת להמשך.
החיבור בין הפרשיות, מלמד אותנו, שכשיעקב נפטר, כשיוסף נפטר, כשכל הדור הקודם נפטר, לא קוראים לזה "וימת", אלא "ויחי". אל תסתכל על המוות של האדם תסתכל על חייו. מי הוא היה, מה עשה ומה פעל.
ויותר מכל, מה אתה לומד ממנו, ומקבל על עצמך לעשות, עקב עזיבתו אותך.
הרב קוק כותב בכתביו שהמוות אדרבה, הוא התעצמות החיים, אך האדם, מתוך הסתכלות מצומצמת, מבין אותו בדרך שאינה נכונה.
לא רק שהחי צריך לקבל אל ליבו, ולהסתכל על חיי הנפטר, אדרבה, מותו של הנפטר הם הם, חייו. אל תיקרי "במיתתם קרויים חיים", אלא "במיתתם-חיים", יעקב לא מת. יעקב חי.
וממנו ומתוכו באים שמות ותפקידי (שמו של אדם הוא תפקידו...) צאצאיו שפותחים את פרשתנו.
תגובות
הנרי.
נ.ב. מפרשת ויחי לומדים כתוב: "ויחי יעקב מאה... וג'ו."
מכאן המשיחיסתים{ חב"דניקים} לומדים, שיש חיים אחר המוות, והרבי שלהם הוא המשיח. { שזה כפירה גמורה.}
יעקב חי, הרבי לא