בעזרת ד' יתברך.
(לא נראלי שאמשיך את הסיפור הזה פעם; הוא יותר מדי דומה למשהו שכתבתי בעבר; הנתונים פה מבוססים על השערות, דמיונות ופרטים שהם עובדה מוצקה או כזו שאינה כזוו. כיוון שאני צעיר מרוח התקופה, אבקש שלא לתפסוני על קטנות. כמו כן- זה פורסם כקטע כי אין לזה (ואולי גם לא יהא) המשך.
ועוד אבקש: שלא לקבל תגובות באישי אודות היצור המוזר המוגש לפניכם; אני עצמי ואנוכי בערבון מוגבל.)
החול האינסופי
עוטף את כל מציאותי
ובגן העדן
מתהלכים אדם וחוה
ערומים.
זה התחושה הראשונה שעוברת לי פה, על החוף. קצת עצים יש כאן, בתים יפים נשקפים מכאן, ומגדל גבוה 25 מטר, כוחו ועוצמתו של האדם - נגד אדם אחר. אז נכון, שזה רצונו יתברך - אבל עדיין. זה מלחמה. 'מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה'? תהיתי לעצמי. המשכתי ללכת על החוף, מהרהר. הבקבוק, שהגיע למחציתו רמז לי שאני צריך לחזור חזרה הביתה.עד כמה שאפשר לקרוא בית למקום שאתה גר בו ארבעה וחצי ימים בדיוק. אחרים גרים בו שמונה שנים, לא יותר.
כמה חבל שאסור לי להסתכל לחוף. כאן לא תל-אביב.
המרחבים,
והחול, והזהב.
שלי. לבד.
וואו. המרחבים פה זה מדהים. בכל שלוש שעות הנסיעה מירושלים, התבוננתי בנוף. המשאית שנשאה את תכולת הבית שלנו נסעה אחרינו, ואנחנו נסענו בסובארו שלנו, למרחבים האין-סופיים כמעט. מחר אנחנו צריכים לעשות הכרת השטח, ולדעת מה בכלל יש כאן ומה אין.
אבל בכלל בכלל שכחתי לספר. התאריך היום הוא ג' בתמוז תשמ"א, יום ראשון בצהרים. אני כאן לבד כרגע, אמא בבית עם כל שאר האחים. אנחנו אחת משלוש-עשרה המשפחות שירדו לימית. שמי אברהם יצחק (נחשתם נכון, אבא שלי מרכזניק) מירושלים. אנחנו ירדנו לכאן לחזק את התורה בעיר ימית. הממשלה הכריזה שבכוונתה לתת את העיר הזו, ואת כל היישובים שפה, למצרים. את רוב חצי-האי סיני הממשלה כבר נתנה. אבא שלי, בעצתו של יוסי אנטמן, תושב קדומים, נענה למשימה. את רוב היום אני מנצל ללמוד עם אבא, עד שהוא ישיג כאן עבודה באזור. ירדנו מקרית משה בירושלים, לעזור לאחינו שבימית. בינתיים התחלנו להתחבר עם המקומיים, לפועל עם התנועה לעצירת הנסיגה (ותודו שזה שם מוזר תנועה לעצירה, ועוד לעצירה של מה? של הנסיגה לאחור) ולמנוע את הריסת העיר ימית או העברתה לשלטון זר.
כעקרון, אנחנו צריכים לעבור למורג. בפועל - זו רק תחפושת על מנת להתיישב בימית, במתחם שנקרא 'המוטל' - בתים של משרד השיכון שבלעדינו לא ייושבו לעולם. אבא מדי ערב מעביר חוגי בית, גם ל'פיצויימניקים'- אנשים שכבר במשא ומתן עם הממשלה על הפיצויים שהם מקבלים על מנת לעזוב את ימית. אבל אני לא מבין אותם בכלל: יש להם כאן הכל - בנק, מכולת, גני ילדים, בית ספר, בית כנסת. נוף, חוף. מה צריך יותר מזה? ויותר מזה. הם לא גרים פה סתם. הם הגיעו לכאן מתוך שליחות ציונית, ליישב את ארץ ישראל. הם השקיעו פה את כל חייהם; נהנו כאן, וחיו חיים טובים. הרבה יותר מאשר בדירה הקטנה שלנו בקרית-משה. ועדיין, הם מוכנים לעזוב. ואנחנו - שלא גרנו כאן, הגענו. התאהבנו במקום, ואנחנו גם מוכנים לעשות את ההשתדלות על מנת למנוע את הפינוי. עוד הרבה זמן, ובעז"ה זה יסתיים בטוב. או שהשייח ימות או שהכלב ימות, אחד מהשניים.
עין רואה,
ואוזן שומעת
וכל מעשיך
בספר נכתבין.
אבא אמר לי לארגן אסיפת נוער. יש אולי יותר סיכוי מאשר המבוגרים לעודד אותם להאבק - הם נולדו פה, פיתחו את קשריהם החברתיים; למדו פה בבית הספר, חיו. כאן החברים והמשפחה ו'אין מקום אחר'. כמו שכבר הזכרתי, יש גם חוף. הלכתי למכולת לקנות 'כיבוד קל' לאורחים, בדרך פיזרתי ברחבי העיר שאצלנו מתקיימת אסיפה למאבק. אבא הכין משהו להגיד.
אבא אמר לי שהקב"ה רואה מה אנחנו רוצים, ומה אנחנו עושים בפועל ולפי זה דן אותנו. כשהייתי קטן, הוא אמר לי שהוא נותן לי גלידה. הוא אמר לי לברך, נתן לי לטעום והחזיר אותה למאחורי הגב. נתן לי עוד 'לק'. אח"כ הוא נתן לי את כל הגלידה, ושאל אותי מה יותר טעים. ה'לק' הראשון והשני -שחיכיתי להם, או הבאים אחריהם. עניתי לו, שברור לי שהכי טעים זה הראשון והשני.
ככה גם הקב"ה עושה איתנו. בשביל שאנחנו נעריך את מה שהוא נותן לנו - הוא לפעמים לוקח.
בערב, התכנסנו כמה עשרות בני נוער, בני-תושבי ימית. אבא דיבר על חשיבות המקום - חיץ בין הבדואים בסיני לערביי עזה, היותו ארץ ישראל לכל הדעות - מה שאין כן בדי-זהב ואופירה, שיש כאן חשיבות לאומית מדרגה ראשונה, מחצבים שחשובים לקיומנו באזור (ביניהם נפט). אבל הוא בעיקר הדגיש שזה ארץ ישראל, ושאם מנחם בגין יתחיל עם 'שטחים תמורת שלום', אז גם הירדנים, הסורים והלבנונים ידרשו; שזה סוף המדינה היהודית - כי אם ויתרנו על ימית נוותר גם אל תל-אביב, ושזו סכנה קיומית. כאן הוא הגיע להתבוללות.
במהלך כל השיחה, היתה מישהי שהעיזה להפריע לאבא שלי, חולית. בת ותיקה פה בימית, אבא שלה ממש מהמיסדים שלא מוכנים לוותר על המקום. היא בכלל לא דיברה על דת, על ארץ ישראל המובטחת או לא. 'פה זה הבית שלנו, וזהו. אין זכות לאף ירושלמי או תל אביבי להזיז אותנו מפה בשביל הנוחות הפרטית. המצרים הם בעיה של כולנו, וצריכים לסלק אותם מפה וזהו'. בסוף האסיפה, הוחלט על שיתוף פעולה עם התנועה לעצירת הנסיגה - התל"ן. הוחלט שיהיו בה שני נציגים - אני, כנציג אנשי 'גוש אמונים', ו...חולית. לא ידעתי איך אני אסתדר עם זה, אבל ישר קפצתי למים בלי להסס. אחרי, בעז"ה יבואו עוד אנשים.
תגובות
בעזרתו יתברך נאמין באמת
זה יפה. כתיבה פשוטה ותמימה.
אהבתי את הקטעים הנטויים שהוספת בין חלקי הסיפור(קטע..)
כתיבה טובה.