לנגארדה

קייסי היתה ידועה בתור תולעת ספרים מושבעת . כל ספר חדש שיצא אי-פעם עבר תחת ידיה של קייסי.

בכיתתה זכתה לכינוי: "אוכלת הספרים" אולם תאומתה, דורתי היתה ההפך הגמור ממנה. זה התבטא בעיקר במראה החיצוני שלה, היא היתה די מלאה  ושערה היה גלי בגוון בלונד בהיר.

קייסי היתה רזה יותר בהשוואה אליה ושערה היה חלק וגולש בגוון בלונד כהה נוטה לחום. כל מי שהיה פוגש אותן ברחוב היה שואל בפליאה אם הן אכן אחיות...

דורתי בניגוד לקייסי תיעבה באופן מוחלט ספרים מכל סוג שהוא, למעט ספרי לימוד.

המשפט האופייני לה ביותר היה, "ספרים זה טוב רק בשביל ללמוד! אני חושבת שזה בזבוז זמן לקרוא בלי תכלית."

קייסי תמיד חיפשה בנרות כל מה שראוי לקריאה , בין אם זה ספר או עלון מידע, העיקר

משהו לקרוא.

ביום סתמי למדי נפתחה ספריה חדשה בשכונה  וקייסי היתה הראשונה שפתחה שם מנוי.

באחת מן הגיחות שלה לשם,  היא מצאה ספר עב כרס מאובק ששכב באחד המדפים.

על כריכתו החומה והפשוטה למראה היה כתוב באותיות זהב מסולסלות: "ממלכת האלפים " .(הכוונה כמובן ליצורים שנקראים אלפים, לא להרים...)

היא מיהרה להראותו לספרנית ואחר כך טסה במהירות האפשרית חזרה הביתה.

כשהגיעה וכבר רצתה לעלות לחדרה, עצרה אותה אימה, "לאן את חושבת שאת הולכת?עוד לא אכלת!"

"אוי אמא, אני יאכל אחר כך, עכשיו תני לי לקרוא!"

ובאמרה זאת טיפסה במהירות לכיוון חדרה וצנחה על מיטתה.  היא הניחה לרגע את הספר בספריה וניגשה לחלון.  היא שלחה מבטים עגומים אל החלון ונאנחה.

מזג האוויר הסגרירי הרס לה את התוכניות להערב.

היא קמה ממקומה וניגשה לקחת את הספר.

היא פתחה אותו באופן אקראי ודף צהבהב נשר ממנו.

"מה? מאיפה הגיע לכאן הדף הזה?"תמהה . היא הרימה את הדף וקראה בו מסוקרנת כולה: " לכל הקורא דף זה!

אם אתה או את קוראים את הכתוב כאן, כנראה שנבחרתם להגיע אל עירי הנהדרת ששוכנת בארץ היפה שלנו! אולם לא אוכל לגלות מעבר לכך, בכדי לגלות זאת, עליכם למצוא את הפתח שמוביל אל העיר! אם תמצאו אותו – חפשו אותי, אני ממתינה לכם!

על החתום, לנגארדה ."

קייסי גיחכה, "באמת! נראה לי שהאחרון ששאל  את הספר היה כנראה משועמם והחליט לכתוב את המילים האלה... אני אלך להראות אותו לדורתי".

היא ניגשה אל דלת חדרה ופתחה אותה בתנופה, אולם אז הבחינה בדלת נוספת שצצה משום מקום ופתחה אותה מסוקרנת כולה---

הדבר הראשון שראתה היה יער עבות.קייסי היתה בטוחה שהיא פשוט חולמת וצבטה את עצמה כדי לוודא אלא שהיא הכאיבה לעצמה יותר מידי ופלטה אנחת כאב.
"מי צעק?" שמעה לפתע קול דקיק בסמוך אליה.
"מישהו נמצא כאן?"
"כן, לא מישהו אלא מישהי!מי את?"
קייסי ניסתה לחפש את מקור הקול ואז גילתה למרבה ההפתעה פיה ננסית שעמדה בסמוך אליה.היא פערה את פיה בתדהמה, "אני רואה נכון? פיה? איך הגעת לכאן? "
"את זה אני צריכה לשאול אותך!מה את עושה כאן?!שנים רבות עברו מאז שהגיעו לכאן בני אנוש. אולי אני יכולה לעזור לך?"
"כן, אני מחפשת מישהי בשם לנגארדה."
עכשיו היה זה תורה של הפיה לפעור את פיה, "ל-נ-ג-א-ר-ד-ה?!את בטוחה? או שאני הוזה, או ששתינו הוזות! לנגארדה, לא פחות ולא יותר!"
קייסי לא הבינה מה כל-כך מפתיע בשם שציינה, "מה הבעיה בשם הזה?"
"לא השם בעייתי, מה שבעייתי זה ש...איך לומר... לנגארדה היא... קצת עסוקה כרגע... את מבינה?איך בכלל נודע לך שמה?"
"מצאתי פתק שבו היא כתבה שהיא מחכה למוצא את הפתק, זה הכל."
"אם כך, הכל ברור. בואי איתי, למרות שהיא עסוקה מאוד כרגע אני מאמינה שהיא תשמח לראות אותך."
קייסי המסוקרנת כולה צעדה בעקבות הפיה , או בשמה:נלי.
נלי הובילה את קייסי דרך סבך העצים עד שלבסוף הגיעו אל הקצה השני של היער.
נקישות פרסות סוסים נשמעו בסמוך אליהן ואחר כך נעצרה לידן כרכרה הדורה.
דלתות הכרכרה נפתחו וממנה ירד אדם מבוגר ומרשים לבוש בגלימת תכלת, שערו הזהוב והגלי שהשתפל בחן על כתפיו כיסה חלקית את אוזניו המחודדות.
קייסי נעצה בו עיניים נדהמות , אתם מבינים, היא אף פעם לא נתקלה באלף כנראה.

האלף החזיר לה מבט מופתע ושאל, "מי את עלמתי?אני רואה שנלי מלווה אותך, אם כך אין סיבה לדאגה."
קייסי השיבה בהססנות, "אני מהעיר לונדון...קיבלתי פתק מלנגארדה..."
האלף, רולאו החל לצחוק צחוק ממושך עד שנלי וקייסי היו בטוחות שארע לו משהו.
"הו, זו ממש בדיחה מוצלחת! לנגארדה! אתן הולכות ללנגארדה?לא ידעתי שהיא צרפה

לשורותיה פיה וילדה.  בת כמה את אם מותר לי לשאול?"
"15. מה כל-כך מצחיק ולא מובן?"דרשה קייסי הסבר
"לנגארדה היא בסך הכל אחותי הקטנה, אם רצית לדעת. שנים עברו מאז שהזדמן לכאן בן אנוש, כנראה שאחותי היתה משועממת עד כדי כך שהיא החליטה לזמן לכאן בן אנוש!"
רולאו עלה על הכרכרה מותיר את קייסי נבוכה .
נלי נפנתה אליה, "טוב, את רוצה בכל זאת לפגוש אותה?היא בתו של מושל האלפים ואני חושבת שהיא תשמח מאוד לפגוש אותך!"
היא אחזה בידה של קייסי והובילה אותה בדרכים מפותלות עד שהגיעו לבסוף לארמון מדהים ביופיו.
"זה כל-כך יפה! לנגארדה נמצאת כאן?" מלמלה קייסי בחוסר אמון.
"כן!"
הן נכנסו בשערי הארמון וצעדו על השביל הארוך שהוביל לדלתות הארמון.
כשהגיעו וכבר רצו לנקוש על הדלת, הדלת נפתחה פתאום וממנה יצאה נערה לבושה בגלימת משי ורדרדה .
שערה הזהוב היה אסוף בחן כלפי מעלה, וגם לה היו אוזניים מחודדות.
כשראתה את קייסי ונלי קראה , "נלי! הבאת לכאן בת אנוש? איזה יופי!מה שמך?,פנתה אל קייסי ,"אין לך מושג כמה שמחה את גורמת לי!בואו תכנסו..."
היא משכה בידה של קייסי ונכנסה איתה אל הארמון---
מבפנים היה הארמון יפה עוד יותר. הקירות היו מחופים בשטיחי צמר רכים בגוון ארגמן עמוק, הרצפה היתה משיש כחלחל –ירקרק  והתקרה המסוגננת והגבוהה הוסיפה למבנה נופך של יראת כבוד.

"יפה, נכון?" פנתה האלפית אל קייסי הנדהמת

"כן... את לנגארדה?"

"אכן! אבל את יכולה לקרוא לי לנגדי בקיצור, מה שמך?"

"קייסי"

"איזה מן שם זה? בכל אופן, אני קצת עסוקה היום כפי שנודע לך מנלי אולם הצורך שלי לזמנך לכאן נחוץ ביותר! בודאי פגשת את אחי רולאו."

"כן, הוא אמר לי שאת---"

"משועממת, השלימה לנגדי בחיוך , אני כבר מכירה אותו, למרות שיש לו משפחה משלו הוא עדיין מתייחס אלי בתור אחותו הקטנה שזקוקה להשגחה צמודה..."
קול צורמני נשמע פתאום מאחוריהן, "מה אתן מדברות כה הרבה? לנגדי, מה בת האנוש עושה כאן?"

קייסי נפנתה לאחור ונתקלה למרבה הפתעתה בחתולה אצילית ולבנה בגודל קצת יותר מן הממוצע .

"אה, תכירי את סילביה שלי!" הכריזה לנגדי בתיאטרליות מעושה.

"אבל איך חתולה מדברת?,לא הבינה קייסי

סילביה רטנה, "אולי אצלכם החתולים אילמים, אצלנו לא! ואולי הם מדברים כאשר אינכם שמים לב? הא?"

"די סילביה! קייסי, זאת המלווה והידידה הנאמנה ביותר שלי. לפני שאשכח לשם מה הגעת לכאן , רציתי לומר שבעצם היום אני אמורה לנסוע לעיר הצפונית . כל אלף שמגיע לגיל 16 נוסע לשם, בכדי למלא משימה ואם הוא עומד בה בכבוד, מכריזים על בגרותו ."

"ומדוע את צריכה אותי?"

"אה, זה פשוט! כל אלף זקוק למלווה, ואני החלטתי שזה יהיה נחמד אם אקח עימי בת אנוש! "

נלי התערבה לראשונה , "לנגדי, אני סוברת שזה לא מוצלח! קייסי תעורר תשומת לב מיותרת במראה שלה."

"וכי מה רצית?שאקח איתי את רולאו?"

"לא, אולי נסייע לה להראות כמוך...", התערבה סילביה

קייסי נזעקה, "לא! אתן לא עושות לי כלום! אמא שלי לא תזהה אותי!"

"תרגעי, נלי יכולה להפוך אותך לאלפית רק לצורך המסע ואחר כך תחזרי לביתך כאילו דבר לא ארע..."

"טוב, אני מקווה באמת שזה מה שיהיה "תהתה קייסי.

נלי שלפה מאי שם שרביט והניפה אותו על קייסי תוך שהיא לוחשת, " שרביטי הקסום יהפוך את בת האנוש לאלפית נהדרת לזמן קצוב!"

זוהר כחלחל עטף את קייסי לדקות אחדות ואחר כך נמוג וחשף את דמותה החדשה.

"יש מראה ?"שאלה קייסי

"כן, מאחוריך"

קייסי ניגשה אל המראה . מה שראתה גרם לה להלם מוחלט: שערה הפך אדמוני

ומתולתל, היא היתה לבושה בגלימת משי ירקרקה , עיניה נהיו מלוכסנות מעט ואוזניה הפכו למחודדות.

"אי אפשר להכירך! , נהנתה לנגדי, נצטרך גם לשנות מעט את שמך, בסדר?"

"מה עוד?זה הכרחי? מספיק שאני בקושי מזהה את עצמי, אתן גם רוצות שאחליף את השם שלי?"

"נקרא לך  קלינסיה, טוב?"

"שיהיה...רגע, איך בכלל אנחנו אמורות להגיע לשם?"

לנגדי חייכה בשובבות, "יצא לך לרכב על סוס?"

"כן, בתיכון שבו אני לומדת מתקיים חוג לרכיבת סוסים. אנחנו נרכב על סוס?"

"לא על סוס, על חד-קרן."

"חד-קרן?!וכמה זמן אורך להגיע לעיר הצפונית?"

"לפחות יום ומחצה. את מרגישה שאת מוכנה? האמת היא, שיש עוד דרך להגיע לשם ... את מכירה דרקונים?"

קייסי  העוותה את פניה, "דרקון?לא תודה,אני מעדיפה לרכב על חד-קרן!"

"בסדר, כרצונך. למרות שעם נגיע עם דרקון ייקח לנו פחות זמן . "

"לא!" קייסי נבהלה מעצם המחשבה על כך ולנגדי ויתרה לה.

לפתע נשמעו נקישות על הדלת.

לנגדי מיהרה לפתוח וכשראתה את העומד בפתח כמעט צנחה תחתיה מרוב תדהמה.

בדלת עמד אלף צעיר ונאה .

"מריאן! מה אתה עושה כאן?"

מריאן אחז בידה של לנגדי ונישקה ברכות, אחר אמר , "יקירתי, שמעתי שהגיע זמנך לנסוע אל העיר הצפונית, רציתי להתלוות אליך. "

לנגדי נבוכה, "או, מריאן, כבר יש לי מלווה... " ובאומרה זאת החוותה על קייסי.

"מיהי? מעודי לא ראיתי אלפית זו! "מריאן הוקסם מקייסי ולא יכל להתיק ממנה את מבטו.

"חברה שלי. המתן כאן לרגע,  מיד אחזור!"

היא אחזה בידה של קייסי והובילה אותה לפינה צדדית בכדי שלא ישמעו את דבריה.

"את חייבת להעלם מכאן במהירות האפשרית!, לחשה בבהילות, " את אינך אלפית ואסור לאלף להתאהב בבת אנוש!"

קייסי לא הבינה, "למה את חושבת שמריאן הזה עלול להתאהב בי? " המחשבה על כך שעשעה את קייסי , היות ובכיתתה הייתה היחידה ללא חבר.

"אני סוברת שאצטרך לנסוע בלעדיך חביבתי... אם ארצה לפוגשך שוב, כבר אצור קשר עמך! ועכשיו, גשי לדלת הזאת .

היא תוביל אותך חזרה לביתך, מהר!!!"

ובאומרה זאת הדפה את קייסי הנדהמת לעבר הדלת ופתחה אותה---

קייסי שוב מצאה את עצמה בחדרה והיתה בטוחה במאת האחוזים שכל זה היה רק חלום, אולם כשהעיפה מבט על הספר , ראתה שהאותיות המוזהבות נצצו לעברה, כאילו מוסרות דרישת שלום----