בַּלֵּילוֹת אֲנִי חוֹלֶמֶת.
פורסם בתאריך ט"ז בשבט תשס"ט, 10.2.2009
בסיעתא דשמיא.
בַּלֵּילוֹת אֲנִי חוֹלֶמֶת.
שביל ארוך, מוליך אל אופק הנצבע בצבעי תכלת וארגמן,
מתקשט הוא בשרשראות של קרני אור המבצבצות מבעד להרים הסדורים כחיילים, גבוהים ומרוממים.
מתחת הרגליים נצבעות אבני דרך, מספרות לי את סיפוריהן.
בצדדים, פרחים שקמלו וצמאים לגשם, נאחזים אחד בשני, רק שלא ליפול.
ושדות פרוסים לנגד עיניי, מזמינים אותי לשחק איתם,
רוחשים הם שירת עשבים המתנגנת כפיוט ישן.
עמוק ללכת, חולמת- מחפשת את עצמי בתוך ההרים ההם, הרחוקים.
נוגע בי, רוח מלאך.
נוגע, חולם גם הוא- רחוק ללכת, לא להשאר, והוא מאיר לאט את הדרך.
השמש שולחת את קרני אורה והוא אוחז בי, שלא אפול.
רקיע בין מים למים, עיניי מרום צופות בוכיות.
פריחת עצים, מעיין חיים.
נשימות כבדות, עיניים לחות ושקט נקרע בינינו.
עוזבת יד היד, רצה, רצה רחוק,
לאן שלא אלך,
אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה.
תגובות