יצירות של כוכב השחר.

בסיעתא דשמיא ובהשתדלותינו.
חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים - פרק ב'.
מקישה את המספרים, ברעד, אחד אחריי השני, לא רוצה לשמוע את הקול הבוקע מצידו השני של הטלפון.
להגיד לה 'לא ענית, הקו היה תפוס, לא הצלחתי...' לתרץ לה, שלא תשקע בעצב.
"הלו?" נשמע קולה העדין של אמא. "אורי!" היא קראה בשמחה.
"אמא, שלום! מה שלומך?" היא שאלה בחשש.
"הכל בסדר מתוקה, מה קרה?" היא שאלה, הרגישה שמשהו

שם הוא עומד,
ורגליו רועדות מהמאמץ.
והוא רק, עומד.
מתכופף לאט, ומשתטח על הלבנה הכבדה,
שעליה חרוט באותיות זהב את שמו,
כאילו מחפות הן ביופיין על מותו.
אהובו, אוהבו.
והוא מתייפח,
וקורא לו "אחי!"
כאילו מצפה שיענה, שיצוץ,
רק שיבוא.
והוא קורא ונשבר,
ועייניו מוצפות דמעות,
כאוקיינוס.
נשבע שימשיך לו,
שושלת שנים.
עד שישוב הוא.
וזועק הוא אל לב

הוא יורד מעלה ומטה, מצייר עיניים,
שרואות את הכל.
הוא מושך תלתלים שחורים, קצרים,
בועטים בכיוונם,
לא מפוקסים.
ולרגע הוא מפסיק,
ואז טווה הוא ידיים, שזזות למקצב החיים,
נעות מריגוש לשתיקה.
והוא מצייר לו פה טהור,
שמוציא מילים מזהב,
ולב מרטט, ששומע את ריקנותו.
ועל לוח ליבו, חורט הוא בכסף,
מילים שזורות על חוטי נגינה,
מילים הנראות כפנינים,
חורט הוא את

בסיעתא דשמיא.
בַּלֵּילוֹת אֲנִי חוֹלֶמֶת.
שביל ארוך, מוליך אל אופק הנצבע בצבעי תכלת וארגמן,
מתקשט הוא בשרשראות של קרני אור המבצבצות מבעד להרים הסדורים כחיילים, גבוהים ומרוממים.
מתחת הרגליים נצבעות אבני דרך, מספרות לי את סיפוריהן.
בצדדים, פרחים שקמלו וצמאים לגשם, נאחזים אחד בשני, רק שלא ליפול.
ושדות פרוסים לנגד עיניי, מזמינים אותי לשחק איתם,
רוחשים הם שירת עשבים המתנגנת כפיוט

בסיעתא דשמיא, ובהשתדלותינו.
חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים - פרק א'.
היא ישבה אל מול החוף, אוספת בידייה השבריריות את עצמה ומזמזמת שיר ישן.
אלו היו השעות שהכי אהבה, השמיים נצבעו באדום וסגול, ומעליהם פסי זהב שדמו אז לשמלה של חום.
מעולם לא ביקשה יותר, יותר מהשקט הזה שכל כך אהבה, שחיכתה לו כל היום, אחרי השעות הקשות שעברה.
היא הריצה את היום שעבר במוחה, ותמונות החלו עולות לנגד עינייה,

אוכל להמשיך לחיות בשקר הזה לעולם,
אוכל לחיות חיים של ארמונות מריק,
ונסיכים מכלום.
לרקוד בארמונות הכאב,
ולטייל בתוך שדרות של נאקות ומכאוב.
לשמוע צלילי מיתר נוגים,
ובסופם מיתר נקרע.
והיא תוכל- אני,
להמשיך לכתוב כאן את סיפור חיי,
בצבעים שאדם אחד לא יבין,
שנפש תאומה לא תזכור,
להשתמש בכאב כמחול להכל, ולצבוע את העולם שלי,
בסבל.
אבל מה תתן לי תכלית זו?
הרי

בסיעתא דשמיא.
עוד עולם.
אתה,
שנינו עומדים על חוט דק, בין הקשר לבין הניתוק.
רוצים לשלב את הידיים, זה קשה.
אתה שולח את ידך אליי אך אני מנענת בראשי, לא רוצה.
מבקש, מתחנן "קחי את היד" לא, אני לא רוצה.
החוט מתחיל להמשך, מתחיל להתרפות, רוצה להרים ידיים אבל יודעת שזה יכאב.
לרגע מתוק חיוך ואז הקסם נעלם, הקסם מתפוגג.
ואז נרקם רגע שאפוף ביופי, רגע של עיניים מצטלבות אחת בשנייה,
מבטיחות

אוֹפוֹרְיָה.
כחוטי כסף הנמשכים יחד לנגינת תווי האמונה.
בראייה מצולבת של חיצי להבות, יורים הם מטרה,
מכוונים אל טהרת הלב.
כשדות ירוקים של פריחות, אל הבורא הם שבים,
הולכים הם אל השביל, שביל האמת.
כמכחולי הנשמה הם מציירים ציורי סודות נשזרים כפנינים.
כנחלים הבאים בואכה אל הים הם שופכים את נפשם,
צוללים עמוק אל הים,
אל דרך האמת.

עומדים טורים טורים,
מלאים נחישות ועוצמה.
יודעים שאין דרך חזרה.
צועדים טורים טורים,
מכוונים מטרה,
משחררים ניצרה.
רצים שורות שורות,
פוקדים את השוחות,
יורים שלושה,
מתכופפים למטרה.
עומדים אחד אחד,
מקבלים כנפיי שחר,
מלאי חיוכים,
פורשים כנפיים ונעלמים.
לאלה שלא חזרו.