לא ביקשנו כלום.

אוכל להמשיך לחיות בשקר הזה לעולם,
אוכל לחיות חיים של ארמונות מריק,
ונסיכים מכלום.
לרקוד בארמונות הכאב,
ולטייל בתוך שדרות של נאקות ומכאוב.
לשמוע צלילי מיתר נוגים,
ובסופם מיתר נקרע.
והיא תוכל- אני,
להמשיך לכתוב כאן את סיפור חיי,
בצבעים שאדם אחד לא יבין,
שנפש תאומה לא תזכור,
להשתמש בכאב כמחול להכל, ולצבוע את העולם שלי,
בסבל.
אבל מה תתן לי תכלית זו?
הרי לאדם אחד זה לא מועיל,
חוץ מלנפשי,
שגם היא, אינה יודעת דבר.
כציפור היא,
שמוטה בשמיים,
לא פורשת כנפיה,
אך כפלא, תלויה היא בין שמיים וארץ.
נפשי, לא היא כמעיין,
ולא לרצות בה צריך,
רק לשבור בה סכינים,
ולקרועה,
כי חוטאת היא.
ובמקום שבו גרה נשמתי,
בארמון של אבני חצץ,
שותקת היא,
כמו החושך.
וכשאחזור משאול תחתיות,
תזכור מי היא אני,
ומה הייתי בתחילתי,
ולא בכך היא רוצה נפשי,
אלא לשתוק לעד,
כאילו מעולם לא הייתה,
ולקרב ולחבק,
את הנפש,
שבשבילה היא כאן.

לא ביקשתי כלום.
רק אהבתי.