בסיעתא דשמיא ובהשתדלותינו.
חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים - פרק ב'.
מקישה את המספרים, ברעד, אחד אחריי השני, לא רוצה לשמוע את הקול הבוקע מצידו השני של הטלפון.
להגיד לה 'לא ענית, הקו היה תפוס, לא הצלחתי...' לתרץ לה, שלא תשקע בעצב.
"הלו?" נשמע קולה העדין של אמא. "אורי!" היא קראה בשמחה.
"אמא, שלום! מה שלומך?" היא שאלה בחשש.
"הכל בסדר מתוקה, מה קרה?" היא שאלה, הרגישה שמשהו לא בסדר, כמו כל אמא.
"לא אוכל לבוא אלייך לשבת, אני כ"כ מצטערת, אני פשוט מפחדת להשאיר את איתמר ויהודה לבד, אני כ"כ לא רוצה, אמא תביני..." קולה רעד ואז התנפץ לאלפיי חתיכות של שבר, קולה נהפך לחנוק מדמעות "אני מפחדת."
מצידו השני של הקו נשמע שקט "זה בסדר מתוקה שלי, תשארי, תבואי אליי כשהם יחזרו ללימודים, זה בסדר..עוד מעט נתראה." היא אמרה, קול מבין, עדין .
חום התפשט בגופה של אורי והיא נרגעה.
"תודה אמא, תודה!" היא אמרה וקולה עדיין רועד וחנוק "אני אוהבת אותך."
"אני אוהבת אתכם גם מתוקה שלי, ד"ש לילדים המקסימים שלי, שבת שלום!" היא אמרה גם היא לפתע בקול רועד.
"שבת שלום" אורי אמרה, וקו הטלפון נותק.
'מה עושים איתם? מה עושים?' אורי הרהרה, היה לה קשה, כ"כ קשה לבד, היא הגדולה והם הקטנים.
אבא אחד שלא מעניין אותו לאיפה מסתובבים הילדים שלו, לאן הם הולכים.
היא פתחה את המרפסת וקרני שמש של צהריים שטפו את הסלון, צובעים אותו בגווני שמחה,
כאילו לוחשים לה שהכל יהיה בסדר, בסופו של דבר.
איתמר נעמד מאחוריי הקיר ושמע לקול בכייה של אחותו, זו לא הייתה הפעם הראשונה.
איתמר, גדול מיהודה בשנתיים וקטן מאורי בשנה.
איתמר בן שש עשרה, מדריך בסניף של היישוב, עצלן ומוכשר, תמיד התקומם נגד אבא, לא שמע לקול אמא,
היה מרד. לעומת יהודה, שהיה שתקן וחכם.
הוא הביט בה, במבטו המתייסר.
"את יכולה להשאיר אותי ואז יהודה לבד, אנחנו נסתדר" הוא אמר בשקט.
"איתמר, אני לא יכולה, אני מפחדת עליכם." היא אמרה וסובבה את פניה אליו.
איתמר התקדם באיטיות אליה ושם יד מנחמת על כתפה.
"הוא לא יעשה כלום, הוא מפחד ממני!" הוא אמר וקולו גבר "מפחדת! את שומעת? גם את מפחדת!" הוא חצי צעק חצי דיבר בשקט.
קולו חדר לתוכה והיא פסקה לו "אני לא מפחדת! אני לא רוצה לאבד אתכם! אתה יודע מה הכוח שלו!" היא אמרה ואיתמר סובב את גבו וזרק לה "לא, הוא לא יודע מה הכוח שלי."
מעולם לא התקוממו כך נגד אביהם, הם לא אהבו אותו, אך השתדלו להעריך אותו,
הם עברו זוועות יחד, ולא ציפו שיחזור להיות כפי שהיה.
אורי נשענה על גבי המעקה במרפסת והזכרונות צפו ועלו לה.
סרט ישן, נע, קצת מחוק שחור לבן.
בוקר, משפחה מאושרת יושבת ואוכלת יחד, מספרים קצת על היום שהיה.
"דוד, קח את סנה וטוהר לבית הספר, אני צריכה לזוז לעבודה" שרה אמרה בעודה מסדרת את הכלים של הארוחה.
"אני אקח, רוצי לך מהר לעבודה." הוא אמר. שרה יצאה יחד עם דוד סנה וטוהר.
"שלום אורי איתמר ויהודה! תגיעו בזמן לארוחת ערב.!" אמא אמרה ונעלמה מפתח הדלת יחד עם דוד, בעלה, אבא שלהם.
דוד התניע את המכונית, טוהר וסנה ישבו שקטים מאחורה, מחליפים צחוק של ילד מדיי פעם, צחוק שמח.
הם דיברו עם אבא ואבא ענה, אבא צחק ולא שם לב לכביש לרגע.
הלוויה, שני אחים קטנים, בכי, יום של חורף, גשם בחוץ, השמיים בוכים על שני ילדים,
משפחה המתפוררת אט אט.
האשמות, איתמר ואורי נגד אבא, בלי לשים לב, מתוך כעס "אתה הרגת אותם!" הם צעקו עליו.
מאז, הכל השתנה.
המצב בבית הפך לבלתי נסבל, יהודה פחות דיבר אורי ואיתמר היו כועסים וצועקים ללא הרף על אביהם.
והוא השתנה המצב, אבא, אמא, הילדים.
אמא שתקנית ואבא עצבני, שילוב.
עד שבא הקץ, הסוף.
הם הודיעו שהם מתגרשים, חודשיים בלבד, והילדים? אצל אבא, חייבים.
הוא זכה במשפט, כמו שזכה בחיים פעם, בתאונה עם הילדים.
הוא זכה במה שרצה.
תגובות
אבל אולי כדאי לתת סיבה לכך שהאבא זכה בילדים- אולי שהאמא קצת איבדה את עצמה אחרי התאונה..?
יש לך שגיאות הקלדה, שכדאי לעובר עליהן. תזרמי עם הקריאה ותמצאי. וכדאי גם לעבור על הפיסוק שוב. לפעמים הדרמטיות מורידה מאיכות המשפט..
אחרי כל ההערות- שוב, זה מעולה!! גרמת לי לרצות את הפרק הבא.
למה לעזאזל הם מאשימים את האבא? לא הזוי מידי???