חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים - פרק א'.

בסיעתא דשמיא, ובהשתדלותינו.

חוֹפִים הֵם לִפְעָמִים גַּעְגּוּעִים - פרק א'.

היא ישבה אל מול החוף, אוספת בידייה השבריריות את עצמה ומזמזמת שיר ישן.
אלו היו השעות שהכי אהבה, השמיים נצבעו באדום וסגול, ומעליהם פסי זהב שדמו אז לשמלה של חום.
מעולם לא ביקשה יותר, יותר מהשקט הזה שכל כך אהבה, שחיכתה לו כל היום, אחרי השעות הקשות שעברה.
היא הריצה את היום שעבר במוחה, ותמונות החלו עולות לנגד עינייה, צעקות, צרחות.
היא התנתקה מהמחשבות האלו כל הזמן, אך הן תפסו אותה, חסרות כל הבנה, נעולות בעצמן,
חתומות אל מול פניה.
'אבא, למה הכל צריך להיות בצורה הזאת?' היא שאלה אותו, אך הוא השיב לה רק גלים ושקט,
לא יותר, לא עונה לה, ממאן להשיב לשאלתה שנראתה ללא פיתרון.
ערב יצא כבר, ואור הכוכבים עולה, תמיד מתגאים בעצמם, והירח, גדול ולבן,
מתגאה באורו שכלל לא שלו, היא אספה עצמה והחלה להתקדם הביתה, בשקט.
גוררת עצמה אחרי צילה, עייפה וטרוטת עיניים, הזדחלה הביתה, שאיש לא ישמע,
שלא ידעו שאיחרה, או שלא הייתה בבית, שקט.
היא נוחתת על המיטה ונרדמת.
הוא מתקרב אליה בשקט, לבוש חליפה וורד אדום נצבע על דש מעילו, הוא חג סביבה והיא מתיישבת.
חג לאט לאט, לא ממהר, והיא שותקת לו, רועדת קצת, אבל איתנה.
הוא מושיט לה יד והיא נענית אליו, תופסת אותו חזק והוא מושך אותה, רוקד איתה, והיא אפילו לא רואה את פניו.
כובע שחור מסתיר אותו, ופניו נטויות לצד.
ברקע מתחיל להתנגן לו שיר והם רוקדים לאט, חגים סביב, סביב אולם רחב ידיים,
ארמון פאר, ווילונות עשויים משי וריצפת יהלומים קרה.
לפתע ווילונות הענק נשמטים וריקודם האיטי נהפך לפראי, חסר מעצורים, היא מנסה לשחרר עצמה ממנו אך ללא הצלחה, ריצפת היהלומים נסדקת אט אט וליבה מתחיל לפעום.
הוא מפנה את פניו אליה.
היא מתנשמת בכבדות, לילה, והיא בחדר, חול על המיטה וריח של ים נידף מבגדיה.
'חלום' היא מהרהרת וחוזרת לישון.
אך שוב מתעוררת, לא מאותו החלום, אלא מצילצולו של הטלפון.
היא מרימה וקול שקט בוקע ממנו.
"אורי, רק רציתי לדעת שהכל בסדר" קולה של אמא בוקע חלש חלש ואורי נושפת אליה בכבדות.

"הבהלת אותי!" היא פוסקת, "הייתי בטוחה שאת מישהו אחר" היא אומרת.
"כמו מי?" אמא שולת אותה בקול נחשד.
"כמו אף אחד, אמא! השעה שלוש בלילה והרגע הערת אותי, הכל בסדר איתך?" היא שואלת וקול נשיפה קצרה ועצבנית עולה מצידו השני של הקו.
"כן" היא אומרת "אני צריכה לנתק נשמה שלי, בואי אליי השבת, אכין לך כל מה שאת אוהבת".
"אני לא יכולה להשאיר את יהודה ואיתמר לבד.." היא אומרת וקולה חנוק.
"הם יסתדרו איתו, את אצלי" היא אומרת במהירות שולחת נישקה ולילה טוב ומתנדפת, כלא הייתה.
בוקר יום שישי, והיא פוקחת את העיניים בקושי.
והוא כבר עומד מולה, ברק בעייניו, והוא מגיש לה ורד.
היא מתהפכת, והוא צוחק. אומר לה שלא תתחמק.
היא מתחמקת, מתעוררת.
שוב פעם זה קורה לה,היא מדמיינת את הפנים שלו, מולה, קוראות לה, לריקוד קטן.
היא יורדת במורדת המדרגות, איתמר ויהודה ישנים, והאיש ההוא כבר נסע.
'שיסע.' היא מפטירה 'רק שיסע כבר'.
"בוקר טוב" קול מאחוריה, איתמר.
"איתמר, השעה שש בבוקר, לך לישון" אורי אומרת אבל איתמר מתעלם ומתחיל להתקרב לכיוונה.
"אל לא תהיי פה היום ומחר נכון?" הוא אומר ולקולו מתגנב חשש.
"אני אהיה, מה אתה דואג?" היא מחייכת חיוך עקום.
"שקרנית!" הוא צועק פתאום ובורח.
משאיר אותה עם הצעקה והמחשבות שמהדהדות לה בראש.