הוא יורד מעלה ומטה, מצייר עיניים,
שרואות את הכל.
הוא מושך תלתלים שחורים, קצרים,
בועטים בכיוונם,
לא מפוקסים.
ולרגע הוא מפסיק,
ואז טווה הוא ידיים, שזזות למקצב החיים,
נעות מריגוש לשתיקה.
והוא מצייר לו פה טהור,
שמוציא מילים מזהב,
ולב מרטט, ששומע את ריקנותו.
ועל לוח ליבו, חורט הוא בכסף,
מילים שזורות על חוטי נגינה,
מילים הנראות כפנינים,
חורט הוא את שם האהובה,
שאותה לא זכה להכיר.
ואז ברוגע,
מקפל הוא הדף, לקפלים קטנים של נגיעה,
אוכף את חוקי משחקו,
ונאלם הוא לרגע, ומול עינייו,
מצטיירת לו אהובתו.
הוא מכניס את הדף,
לתוך הכיס הפנימי ביותר שבגופו,
ולפתע,
עייניו רושפות,
ובדקה אחת, שוכח הוא הכל,
ובורח.
והיא רואה הכל,
ממרחקים של עולמות,
ושותקת.
הרי תמיד בורחים לה.
מוקדש לאחד, שיודע מי הוא.
תגובות
ההקדשה חשובה לי יותר מכל המילים שכתובות מעלה.
סליחה על ההתפרצות.