צועק בשקט.

שם הוא עומד,
ורגליו רועדות מהמאמץ.
והוא רק, עומד.
מתכופף לאט, ומשתטח על הלבנה הכבדה,
שעליה חרוט באותיות זהב את שמו,
כאילו מחפות הן ביופיין על מותו.
אהובו, אוהבו.
והוא מתייפח,
וקורא לו "אחי!"
כאילו מצפה שיענה, שיצוץ,
רק שיבוא.
והוא קורא ונשבר,
ועייניו מוצפות דמעות,
כאוקיינוס.
נשבע שימשיך לו,
שושלת שנים.
עד שישוב הוא.
וזועק הוא אל לב השמיים,
ושובר הוא את כל הדלתות,
בקריאה נשברת-
"היית צריך להיות עכשיו סבא".