נקודת מפנה

בס"ד

י"א אב תשס"ה                                                                                                  נווה דקלים, גוש קטיף

חולצה כתומה, "גוש קטיף זה הבית שלי", השתלבה להפליא בחולות הים הזהובים.

רציתי לשבת ליד אמיתי אחי ולשכוח מהכל. להאמין ששום דבר לא קורה  ואנחנו בעוד טיול קטן כדי להירגע  מעוד בגרות מתישה במתמטיקה.

 לשכוח מהכל ולהתמכר.להתמכר למגע הרך של החול הקר. כמו פעם שיצאנו יחד ורצנו בחולות וקפצנו למים וחזרנו רטובים הביתה ואמא כעסה עלינו. אבל למי אכפת? אנחנו מאושרים!

אני רואה מול עיני את החיילים נכנסים בגלים לנווה דקלים. משקפי שמש מכסים על עיניהם כדי לטשטש את פנינו, כדי לא להסתכל על העיניים שלנו ולבצע את הפקודה בלי ייסורי מצפון ואני רואה את דגל המדינה רקום על מדיהם. הם באים לגרש בשם מדינת ישראל.

 הגרוש קורה החלומות היפים מתנפצים מול עיני. אמיתי בכה כמו תינוק וקרע את חולצתו. אני נשברתי וקרעתי את החולצה הכתומה "גוש קטיף זה הבית שלי". באותו הזמן שלי הלב שלי נחתך ודימם ודימם... עד שלא יכולתי יותר לשאת יותר את הכאב וברחתי מהבית. התחבאתי בפינה שלי שמיועדת לרגעים הכי קשים. אמיתי הצטרף אלי שבור מאוחר יותר ושנינו ראינו משם איך גוררים את השב"חים  מהבית שלנו ויחד איתם את כל הזיכרונות היפים שהיו לנו. נצרתי בתוכי את המראה האחרון של הים הכחול הרגוע. הים שלא זעק חמס על העוול הנורא שנעשה לנו כשהורינו בנו את הגוש בשתי ידיים ביחד עם חלוצים נוספים והפכו את השממה לגן עדן פורח.

אבל הים שותק ומבליג ובולע לתוכו את המראות,את החורבן וההרס הנורא מכל. הלב שלי, אוי הלב, כואב כל כך. איך? איך זה קורה? איפה כל עם ישראל? למה הוא לא כאן? התרוצצו המחשבות בראשי. פתאום נופלת בי  ההבנה שגוש קטיף על כל מרחביו העצומים, דיונות, חולות ושטחי החממות, מיושב בסך הכל על ידי מספר מועט של אנשים מתוך עם גדול מאיתנו והם באמת מאמינים שזה יקרב את השלום או יביא כמה שנות שקט לשדרות. כרגע לא ממש אכפת לעם ישראל מאיתנו והם באמת מאמינים שזה יקרב את השלום או יביא כמה שנות שקט לשדרות. הם חיים בסרט!

אני זוכרת את ההפגנה בשדרות ושם שרנו באמונה "זה לא יהיה זה לא יקרה, זה יביא אסון עלינו, זה לא יהיה,זה לא יקרה,זה לא מה שהעם רוצה, זה יביא אסון עלינו" אני  זוכרת את הקריאה הנחרצת של הרב אליהו  "היו לא תהיה!" אז איפה הקב"ה? למה אין צונאמי על כל עזה? למה לא עוצרים את הטרוף הזה? למה כל זה קורה? שמרנו מצוות, נאחזנו במקום שנים חטפנו פצמ"רים וראינו ניסים, נאחזנו במקום כנגד כל הסיכויים מתוך אמונה שכאן מקומנו ופה השליחות שלנו. הראש שלי מתפוצץ ממחשבות. אמיתי סימן לי לבוא אחריו. הלכנו בחולצות קרועות בפעם האחרונה ברחובותיה של נווה דקלים הלב שלי התכווץ מהמחשבה שיותר אני לא אהיה כאן! שאני לא אדרוך על האדמה הזאת שאני אוהבת כל כך!

 אולי עוד יקרה נס?

 התקרבנו לשכונה ההולנדית ושמענו את שירת השב"חים תחנון אחרון לבורא עולם שירחם. אבל הוא לא ריחם על גוש קטיף. אני רואה אותם במדים ירוקים ושחורים  מוציאים את השב"חים אחד אחד בבכי ובדמעות. ראיתי אותם מתחבקים עם החיילים, לא יכולתי לשאת את המראה הזה. אמיתי ואני  חזרנו הביתה. הוא היה שומם. רק על הדלת היה מודבק פתק: "משפחת כהן, בצו בית המשפט ובצו הממשלה עליכם לרוקן את בתיכם לא יאוחר מה-25.10.2005. אי לכך ובהתאם לזאת יותר רק לאחד מבני המשפחה לארוז את חפצי הבית, חיילי צה"ל עומדים לרשותיכם. על החתום דן חלוץ, רמטכ"ל. משה קארדי, מפכ"ל משטרת ישראל.

תודה באמת!

 א' אלול תשס"ה

אנחנו כאן בנצרת עילית, במלון חמישה כוכבים. נשמע חלום?

אז זה הוא שלא. אני שונאת את המלון הזה, את המלצרים הערבים שנועצים בי מבטים, כמעט ואי אפשר לזהות פה אנשים. 

צפוף בחדר, צפוף מאוד למרות כל הפאר אני מתגעגעת  לבית בגוש, נמאס לי מהוויכוחים על הדברים הכי מינימלים.  אני בוכה כל לילה מגעגועים לעולם שהיה,אני משחזרת את הבית בראש  שלא אשכח אותו לעולם וכשנחזור אני אבנה בדיוק את אותו בית. אמיתי שקט וכל היום, הוא כותב ובוהה בחלון. אני כועסת על עצמי שלא נלחמתי יותר, שלא נאבקתי, שעזבתי את הבית שלי מבלי להילחם! איך וויתרתי עליו ככה? איך?

לפעמים אני צובטת את עצמי ומקווה לגלות שזה רק חלום, ואז אני מתבדה ומתאכזבת כל כך... אני מצטערת שלא נלחמתי על הבית שלי, המחשבה שמחבל מהחמאס יבנה על הבית שלי את הבית שלו מטריפה את דעתי! למה? למה זה קרה? למה לא נלחמתי?

 ד' שבט תשס"ו

 החלטתי ללבוש חולצה כתומה שכתוב עליה: "עוד אבניך ונבנית". אני נזכרת בגרוש מהגוש אבל זה לא דומה בכלל...כאן תהיה מלחמה!

 אמיתי ואני מסתובבים בין הבתים.יש אווירה של מלחמה באוויר. אני רואה נערים  מבצרים בתים  חוסמים בבלוקים את החלונות והמרפסות. אספנו את כל שאריות המזון מארוחת הערב וערבבנו הכל בתוך דלי ישן עם הרבה אבנים כדי שנוכל לזרוק את התערובת הזו על הכוחות המגרשים, היס"מ. ראיתי נערים תולים שלט "כל בית שנהרס ניצחון לחמאס" זה כל כך נכון. עם ישראל לא לומד מטעויות! אני הולכת עם חברה שלי לבית של הבנות ואמיתי הולך לבית של הבנים. קר אנחנו לא מצליחות לישון כל הלילה השמועות אומרות שהם יבואו בחמש בבוקר כך  אמרו לנו  ואז המלחמה תתחיל! השיניים שלי נקשות מקור ופחד. ואז זה הגיע.

 בבוקר, בערך בשמונה וחצי בבוקר שמענו אותם רצים לעבר עמונה  אני מתחילה לשמוע אותם מכים, אני שומעת זעקות, הם פורצים לבית שלנו! המרפסת נפרצת הם רצים פנימה עם אלות מונפות ומנחיתים מכות על ימין ועל שמאל. בנות צורחות, צועקות, מכות. יס"מניק אחד תופס אותי ומסובב את היד שלי. ניסתי לא לצעוק. אני לא אתן לו את התענוג הזה! הכיתי אותו, נשכתי אותו, שרטתי אותו בכל מכה השתדלתי להכאיב לו כמה שאפשר אבל הוא רק צחק! "שבי בשקט ילדה או שאני אפוצץ לך את הראש!" ואז נחתה מכה על ראשי. חושך.

התעוררתי במרפאה מאולתרת, שכבתי על מיטה צבאית, הראש שלי כאב כל כך, הרמתי את ידי אל ראשי וחשתי בתחבושת. ראיתי נער רץ לכיווני זה היה אמיתי. הוא היה חבול, הציצית הלבנה שלו הייתה כבר אדומה מדם.

 הוא התישב לידי ודאגה בעיניו.

"מיכל אני גאה בך! לפחות השבנו להם על השתיקה בגוש"

'החזרנו להם? הם כיסחו לנו את הצורה!'

 "אמיתי, תסתכל סביבך כולם פצועים כמעט מתים.זה היה שווה את זה?"

"כן זה היה שווה" הוא ענה לי בשלווה. השתוממתי איך הוא יכול להיות רגוע כל כך שהכל קורס מול העיניים?

"האדמה שתקה כמו אז וגם-" טענתי בכעס ומחיתי את דמעותי שזלגו בחופשיות על פני.

"אלו חבלי משיח,מיכל, חבלי משיח" הוא ענה לי בסבלנות "אף אחד לא הבטיח שהגאולה תבוא על מגש של כסף"

"אבל למה? למה זה קורה? אני לא מבינה" הקשתי.

"אנחנו בדור שאור וחושך משמשים בערבוביה. עם ישראל מבולבל, מה נכון ומה לא נכון, השקר יודע שזמנו קצר אז הוא מנסה עוד קצת להיאחז במקומו. מיכל תסתכלי הלאה אל תראי את הרגע, שם בקצה המנהרה,יש אור גדול, אורו של משיח!"

עצמתי את עיני שחזרתי את מראה הבית בגוש קטיף, את נווה דקלים פורחת, את עמונה נבנית מחדש. פתאום הכל היה נראה לי כל כך מציאותי.

פקחתי את עיני והבטתי  על החולצה הכתומה שלי "עוד אבניך ונבנית" שמוכתמת בדם,הסתכלתי על אמיתי  שחבול כולו מכף רגל ועד ראש ופתאום הבנתי.

"עוד אבניך ונבנית! בדמייך חיי" נשבעתי לעצמי "עוד אבניך! את גוש קטיף, את עמונה, את סיני החרבה כבר 23 שנים, את בית המקדש שחרב כבר 2000 שנה.

"הנה ימים באים נאום ה' וכל הגבעות תתמוגגנה ושבתי את שבות עמי ,ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ונטעתים על אדמתם ולא ינטשו עוד מעל אדמתם".