ממשיכה לרוץ

והקרקע נשמטה תחתיי.
ומאז, אני רצה, מהר, ככל יכולתי. מקפידה שלא ליפול בין הסדקים.
אני נסה על נפשי בלי לדעת לאן, בלי לחפש מקום מוגדר אלא רק טריטוריה בטוחה שבה אוכל להתחיל את חיי נכונה.
אני מנסה למצוא את שלוותי בתוך טירוף הרגשות שאני נמצאת בתוכו, אך לשווא. איבדתי תחושה ברגליי אך איני יכולה לעצור ולנוח פן אמעד ואפול בין הסדקים המבצבצים בין רגליי המדממות.
והגעתי ליער. ערפל כבד מכסה את גופי וחשכה מכסה את נשמתי.
וצעקתי, עד כלות נשימתי, אבל ללא קול או צליל, צעקתי. אבל אף אחד לא שמעני...
אז המשכתי לרוץ, נלחמת בשדים וברוחות כמו לוחמת דגולה.
והכל לבדי ללא עזרת האחר אלא רק עם עול צרותיו ועול צרותיהם של העולם כולו, צולחת משבר ועוד משבר, מדי פעם מועדת לבין הסדקים ואומדת נזקים, מונה עוד פצע מדמם על רגלי ועוד שריטה אשר לא תמחק חרוטה על לוח ליבי אך ממשיכה לרוץ, פן אפול ואפצע בשנית מאותה קרקע ארורה.