יצירות של בת אליש

מטר חמישים וארבע
של אמביציה וכוח רצון,
של לוחמנות והישרדות.

מטר חמישים וארבע
של סיפורים ללא הרף,
של ניגודים הפוכים,
יימשלו שניהם כפלא בישות אחת.

מטר חמישים וארבע
של טירוף,
של כ"כ הרבה
ושל לא-כלום.

מטר חמישים וארבע
של מחשבות כעומקו של תהום
וכמותו עמוקה הנפילה.

מטר חמישים וארבע
של נתינה ושיתוף
ובנשימה

נצלי עד תום אהובתי,
נצלי עד אין קץ, נצלי עד כלות.
כי מחר כבר לא אשאר.
מחר אהיה שונה, מחר אהיה רחוק.
תנשמי עד שלא תוכלי לשאת עוד,
כי מחר יכלה האוויר.

חבקי אותי חזק בזרועותייך, חבקי אותי עד כאב,
כי מחר אהיה לצל חולף בשדותייך.
נצרי את הרגע, צרבי אותו בעוצמה בזיכרונך,
כי מחר, הכל יישכח ממך.

הרגישי בכל כוחך,
החזיקי בי חזק עד שאשבר מבין זרועותייך
כי

את כל הזכרונות נעלתי בתוך קופסא העשויה דמעות- ספק אושר, ספק זעם.
שפתותיי חתומות הן, רק עיניי יעידו על מאורעות אמש.

את כל השקרים נעלתי בתוככי הרבדים שבליבי.
הסתכל בי במראה עיניך וראה- שטחיות וריק. אך בהתבוננותך אל תוכי פנימה, תבחין בי, בכלי עמוק ללא תחתית ולו פנים אין ספור.

את כל האהבות שלי עטפתי בדפי העבר, הגיע הזמן להמשיך הלאה.
אני מאמינה בכאב, באהבה. הרי שניהם

זה המדבר אשר שובה אותי בקסמיו.
מתאהבת בו כנערה בת עשרה, כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה.
הקונטרסט בין הפשטות שלו והמסובכות שלי,
השלווה האינסופית שלו מול חוסר השקט המתמיד שלי,
הצבעוניות הביזארית שלי והחדגוניות שלו.

זה הים אשר סוחף אותי עימו,
בריקוד צמוד, אני והגלים כאוהבים שלובים.
הטוהר שבאדוותם מול טינופת צדדי האפלים,
התנפצות המים ברעש גועש על סלעים ושתיקת

במחול הדלתות המסתובבות,
מי אנחנו בעצם?
עוטי מסכות ברזל וליבתנו צמר גפן.
כי בכל אשר נתעטף,
תהיה חשופה נשמתנו לצלילי אלוהים
וגם קירות טירותינו לא יועילו,
כאשר יזעקו גוף ונפש גם יחד.
בשאון רכבת הזמן מושבינו
ולה תחנות אין מספר.
כי ככל אשר נכתת רגלינו,
תחנה סופית אחת לכל,
לעוטי מסכות הברזל ולמאירי הפנים,
לנמהרים ולאוהבי החיים.
מלאת אימה ושלווה,
תחנה

מצא אותי כאן.
בבור התחתית, בין שברי זכוכיות ומילים.
מצא אותי כאן,
חשופה ונואשת, רצוצה.
בין הסדקים, בעין סערת הדממה, בין השכל לרגש- באמונה.
רוצה שתציל אותי גם הפעם, רק עוד פעם,
כדי שאוכל ללכת שוב לאיבוד.
מבלי שאשאיר סימני דרך,
תבוא בעקבותיי עד לסוף העולם,
כמו גורל, כמו מכתוב,
תפסע בנתיבים שאת משמעותם לא תבין
ותמצא אותי כאן,
בחופה, בשמלה לבנה.

זה כבר סופו של המסע.
אני עוצמת עיניים, לוקחת לריאות את שאריות התקווה שנותרו באוויר.
אצבעותיי הבוערות ממוללות מעצמן את השיבולים היבשות שבצידי הדרך. שמלתי הלבנה כבר מוכתמת בכל שוליה ורגליי היחפות כבר אינן חשות בדבר מלבד אבני הצור שפצעוני עמוקות בכל שעל.
והרוח קרה. ונואשת. חודרת עד לשד עצמותיי, מצמררת את איבריי באש קרה. רסיסי שמש אחרונים חודרים אל תוך עיניי הכבויות כמו החיו בי את אשר

מעדיפה אני את החושך,
להיטמע בין הצללים.
לבהוק בביזאריות מאופיינת,
מתוך ההמון הסואן.
כהפתעת היום- בלתי צפויה,
כסערת מזג אויר
ולאחריהם שמש בין ענן.
נוודית קראו לי שנותיי,
וכך אשאר,
צבעונית וחשוכה,
שמחה בחסרונותיי.
כי בזאת נחתם גורלי,
ועליו אני ששה,
כמוצאת שלל רב.
אין זה נורא בעצם,
להיות,
פשוט,
שונה.

ראיתיך יושבת בין אשפתות,
נגועת תוגה ותמיהה.
ראיתיך במלבושים מרופטים,
דואבת וכואבת, שם בחושך נפשך.
ובפינות עינייך הבריק ניצוץ,
ידעתי...בת מלוכה את.
על אף מחסומייך,
חילחלתי אל דקויות נסתרותייך.
עברך עשיר ורוחך אצילית,
הרי שכחת את ייעודך, נסיכה.
בהבלי עולם שרויה,
זנחת את אהבת אמת אל מול רגעיות חסרת תשועה.
קומי אורי ועורי,
התנערי מעפר מושבך
כי בא

מה לך, יפת עיניים, כי בבואתך משתקף יופיו של עולם.
מה לך, תמה, שערך מתבדר ברוח סתיו ומפיץ ריח מענג. על ראשך הילת מלאכים שרק אני אוכל לדמות בעיניי רוחי. מה לך, פרח אהבה, כי תעצבי בעת הזאת ללא עילה. זכה וטהורה כשושן בין החוחים, יחפה מתרוצצת את ולא נמה, שמלת פרחים לגופך ורוח אלוקים בקרבך, איכה תוכלי לעצור ממרוצתך?
הסבי עינייך מעיניי כי הרהיבוני ואין אוכל לעמוד בעצבותך עוד. לשמע אנחותייך יענו דמעותיי,

לבושה אני שחורים ודמעותיי זולגות ללא הפסק.
ניצבת אני תוך האימה והחושך. איני מסוגלת להסתכל במראתי פן תתנפץ מהמראה המרתיע שבפניי. אין ברגליי קרקע ואין במה לאחוז ואין את מי לחבק.
השמש לה זורחת ועיניי קודרות ואפלות הן. פתוחות לרווחה ואטומות. ובחצות הליל, בבלי דעת ובמצמוץ עפעף, צמחו הכנפיים, נשמטו הבגדים ואני כאלה ניצבת איתנה בין זרועותייך. ואין יפה ממני ומיוחדת. בחוץ חשוך אך עיניי מאירות את הדרך.

והם מכים בי בשנית.
מחלחלים כטיפטופי מים על נקיקי סלע, מעקצצים כנשיכת אלפי עכבישים,
מהתלים בתוכי בפעם המי-יודע-כמה. לא נותנים הם מנוחה, אפילו בחלומותיי, ברצונותיי, באהבתי.
שורטים ופוצעים ממרכז עצמיותי אל שאר שלוחותיי כסכינים משוננים.
אינם מגלידים הם לעולם ומכתימים את עורי בגווני אזהרה זרחניים.
רגילה אני לכאוב אותם, רגילה להשתכנותם בתוככי ואיני מסלקת אותם, מידי פעם מתריסה בהם שיניחו

יום בהיר.
שמש בוקר מבריקה את עינייה, מפלרטטת קלות במשחקי צבע עמוקים,
מדגישה היא עולמות מנוגדים ספק חום- ספק ירוק האחד כצבע האדמה
השני כצבע העץ והירק. חיבור לא שלם של אש יוקדת עם רוגע עילאי,
של חומר ורוח...
ובהשתקפותה נראים לפתע הזכרונות והצלקות, הצהלה והדאבון.
אישוניה פזורים פסים המגלים את סיפור חייה. כל פס בסיפורו שלו, מדבר הוא בעד עצמו, ללא מילים. שיערה המאובק והיבש מסתיר

*אתי אחותי היקרה, מוקדש לך באהבה רבה.

הניחי ראשך על ברכיי,
הרגישי ליבך הנה עודנו חי,
עיצמי את עינייך
לחשי תפילה בשפתייך
ראי כי האור עלה במזרח
הסירי דאגה, השמש עוד תזרח...

יקרה את אחותי,
אף פעם לא שכחת אותי,
שערותייך אלטף,
וחרש ברגשות אשתתף,
שתיקתך צורחת באזניי
דמעותייך זולגות מתוך עיניי
דאגותייך בתוך ראשי
יהיה טוב, מהעצב תצאי לחופשי.

אחי היקר,
גלשו כמי נהר דמעותיי, חרטו על לחיי חריטות שלא ימחקו לעולם.
אחי, ניצבת אני מול קברך וקרעת עוד קרע עמוק בחולצתי.
וליבי, הוי ליבי, קרוע לגזרים. גזרים שלא אוכל לאחות...
הנני ניצבת למול קווי דמותך ובתחושותיי כזורה מלח על פצעים שלא יגלידו.
אתה, אחי המופלא שמסרת נשמתך הקדושה למען חלומי הפשוט, הקטן, הראשוני.למען חלומם של רבים.
אתה, אחי בעל החותם העצום, בעל העולם העצור התוכך

כחיה פצועה שרועה במיטתי,
והם כורעים אליי, מבקשים לאכול משארית בשרי.
מתוך גופה אכולת תולעים,
מבקשים הם לגמוע ללא רחם את טיפת הדם האחרונה שנותרה בי.
ואני, בעודי דואבת את אותו האובדן, איני מסרבת להם,
לוחשת להם שימשיכו לייסרני ולהתענג מאותו סבל הניכר על ארשת פניי.
ולפתע, חרש עצמתי את עיניי וחדלתי, חדלתי מלהיות.
נתתי להם את מה שנשאר, את אותה ארשת פנים כאובה,
נתתי להם את

בין תל אביב וירושלים,
אני פוסעת.
תל אביב, היי לי למאהבת.
אשר גופה נוגה וריחה מפתה.
היי לי למאהבת,
אצלה אשתה עד לשיכרון חושים
ואאבד עשתונותיי,
בה יצריי יידעו סיפוק.

ירושלים, אבקשך שתהיי לי לנאהבת,
לאהובת ליבי אשר מקומה
לא יוחלף באחרת.
ירושלים, אם אשכחך,
אשכח את עצמיותי, את אלוהיי את מהותי.
ירושלים, אבקש ידך כעלמה מחוזרת
וגעגועיי אלייך לא

זהו השבוע הראשון.
בממלכת הזמן שעצר מלכת,
אני שרועה בשמלת פאר על סדינים רוויי גוונים.
אודם תלתליי המתפתלים קצרות מבין קמרי גופך,
עומק נשימותיי על חזך מול עומק מבטך החודר,
עומק רגשותיי אל מול שטחיות הרגע.
שתיקתי עודנה אך גופי מדבר, מרקד, הומה.
כל כך כמהה ואתה דוחה אותי על סף.

זהו השבוע השני.
השעה מאוחרת והשעון מתקתק לו ברוגז,
בכנפות שמלתי המפוארת נותרו

בשם האהבה,
אני קוראת לך.
בשם הברית שכרתנו,
בין בגוף, בין בנפש.
בשם רסיסי הלילה ואלומות האור,
כמו תצרף לא פתור בין שברירי נשמותינו.

בשם האמונה,
שוב על עקבותיך
כי לאהוב לא חדלתי
ואם עודך שומע את אשר לחשתי,
הודיעני בקשרים אשר קשרתי עימי,
כמו אז,
בסמטאות נטושות של עיר לא-אלמנה.

בשם הבדידות,
הוכח לי כי לא לחינם נשבעתי לך
ולא לשווא

וכִי ליום קיץ אָדַמֵךָ,
לקרני חמה מלטפות בין טיפותיו של הגשם,
מבריאות את פצעי הזמן
ומאירות את אשר לוטה בערפל.
וכִי ליום קיץ אָדַמֵךָ,
ללהט בראות עייני אותך,
לאש תשוקתי המתלקחת בעצמותיי,
לבערה רבת עוצמה בנגוע אצבעותינו.
וכִי ליום קיץ אָדַמֵךָ,
העור יזכּור,
חום גופך החשוף,
מגע לטיפותיך וטעם נשיקותיך,
ההופכים כוויות באובדן עקבותיך.
וכִי ליום קיץ אָדַמֵךָ,
וַאני

כתלי מבצריך לא ידעו עוד בדידות,
אם את ראשי תעטר בנזרך,
ולמלכה אהיה בחדרי טירתך
ואתה למלך אהוב אשר מולך על חדרי ליבי.
בזרועותיך קחני וראני כאישה,
כביצירתי בגן עדן מקדם
ואותך אעשה לגבר
בשבועת עד, כיחיד בעולמי.
שאון ההמון יתמוסס לעפר,
עיניך הטובות יזהרו למעני
ואהיה לעזר כנגדך
כי לא טוב היות האדם לבדו.
וברבות השנים, כמעין המתגבר,
כך אהבתנו.
וכי מה

בנבל עשור אזמרה לך,
ואותך אעטוף בהילת רוחי.
עוד אשיב חיוכך לשפתייך
ועל מיתרייך אפרוט בבלי דעת.
את מנגינת בין הערביים הנשכחה
אלחש לך חרישית בסמטאות צרות השייכות רק לנו.
בכפות ידיי הפצועות אבנה לך זיכרונות אין ספור
ואשאר.
עד כלות, עד תום.
עד אשר אחדל.
אהבתי אלייך תוצב איתנה כמו נד בין ים השקרים,
חללייך אמלא ברדת ליל,
בין צמותייך אקלע גורלי
ובמקומות

אלוהים,
איכה תצבע שמייך בדם ואדמתך תיקוד באש,
איכה תעמוד דומם ממרום מושבך,
הלא באהבה יצרת עולמך
ובזעם נלקח הוא בחזרה תחת כנפייך.
איכה יצירי כפייך נהפכו לבהמות אדם,
אשר איבדו צלמך, אשר רעבון שנאתם ביקשו להשביע.

אלוהים,
אדם התאווה לדם
וגוף נרקב לגופה,
איכה תשקוט לסערה
ולהרס הנזרע בממלכת רשע הארץ.

אלוהים,
עבור מכסא הדין אל כסא הרחמים,
נקום

ילדי, יחידי.
לו תלתלי נחושת
ונמשים על קצה האף.
חיוך של מלאכי שמיים
ודבש ניגר מבין שפתיו.
חומות כאדמה העיניים,
בוהקות ומדברות מאליו.
כל שתבקש וייעש, אהובי היחיד
ואל נא תלך מעימי לעד.

לפתע כבו העיניים,
לא נעו השפתיים.
נשמטו הידיים
וחיוור החיוך.
ילדי, יחידי,
נשמט כחול ממגע ידי.
אין מנוס מגזירת הדין,
אין חומל ואין מבין.

נשיקה

פעמי סתיו ניחרים באפי,
ורוח טובה מפיחה בשערי נפשי תקווה,
זכותו של היורה מחלחלת אל ענפיי העירומים
וטל עם רדת לילה מבורך,
ממלא לאיטו את הבדידות.
לנגינת נסיקת כנפי הנודדים,
שורשיי התעצמו במאוד מאוד
ונקשרו בשבועת עד אל אמא אדמה.
כל איבריי לך אומרים שירה,
הייה ברוך בבואך, בפאתי יישותי, סתיו מבורך
והבא בחובך את גאולתי.

אל בהלה יקירי, הדמעות הן נחלתם של רבים,
גם בכי הוא ביטאון של הצחוק.
קול האנחה משתמע לשתי פנים
אתה תשמע את שתחפוץ.
סכינים אשר תקועים בגבינו
עוד יצמיחו עשב דשא ופרחים לרוב,
גם שנאה היא זן של האהבה.
אל דאגה יקירי, זהו דרכו של עולם
להעיב בעננה שנותינו וביניהם שמש להפציע.
גם אם עתה קודרות עיניי
בסופה של סופה יתרחב חיוכי.
גם אם פצעיי מדממים,
יגלידו הם

שמך נחקק כחלחולי מים בנקיקי סלע.
השלכתי את הזכרונות אל המצולות והם שבו כמו נד בין מים רבים.
שרפתי את ליבי באש לוחשת והיא צרחה את שמך בעוצמה.
טמנתי את אהבתי בין תלמי האדמה והיא הצמיחה בגינתי פרחים בצבעם של עינייך.
ובהר גבוה צעקתי שאיני חפצה בכאביי אלייך וההד חזר אל אוזניי עם אהבתך שלוחה בתוכו.
ומזה זמן רב אין שלווה, אין רגע חסד ולו אחד בודד. מקועקע בתוכי, על מצחי, על ליבי, בכל אשר

דרכנו הצטלבה בשיאם של משברי האמונה וטירוף היומיום.
ידי נתונה בשלך, במעלה ההר המסולע ההוא, פוסע וצולח משברים איתי, מצייר בדמיוני את גורלך וקושר אותי עימו. נושף בערפילי הלילה ובמקומם יוצר חמה ונופים מרהיבי עין שלא ראתה עיני מעולם. מושג הזמן הפך עמך חסר ערך, כאילו נוצר עבורי ייקום חסר מוגבלות...
והנך ניצב על לוח הלב, כדר קבע, ממאן לעזוב. עינייך בוהקות בין הקהל המרובה והחלו משתקפות בעיניי שלי.

רוח סתווית מלטפת את שערות ראשי הסבוכות.
שוב, מזכירה לי בקולה הרועם כי זהו הזמן לנדוד, לאסוף חפצים ולנטוש. להשריש עוד שורשים במקום זר, אחר ומשונה, להמשיך ולחפש מענה לשאלות שהקשיתי על עצמי.
מזכירה היא לי בקול מעודן אך תקיף כי השתניתי, כי הפכתי אדם אחר ומי שהכרתי עזב ואיננו עוד..
ובכל מקום שאני נוכחת, משאירה חלק ממני, מקלפת קליפה מחיצוניותי וכנחש משילה את עורי,
משרישה שורשים וחורטת על

תמיד כאן.
ורק הם אלו שמתחלפים סביבי.
בקצב מסחרר וחסר מעצורים, מותירים אותי מלומדת והמומה.
לעיתים מלטפים ומוחים דמעה ומשתתפים ומשתפים
ואז נוטשים ופוגעים ושוברים.
חורטים הם על לוח ליבי עוד סיפור מחכים ומודיעים כי יש עוד עולם שטרם גיליתי...
את כולם הכרתי: את הביישן והרגזן, הרגיש והנוקשה ואת אותו אדם הדומה לי כראי אל מול פניי שלי...
ואהבתי. אהבתי אותם. וכיצד שלא אוהב? הרי בצלם

מה אגיד ומה אומר? ואולי עדיפה על כך שתיקתי.
ניתנו לי כוחות רבים לאהוב ולתת אך נעצרתי קמעה,
כמדדה בשביל לא מסומן למרות שידועה לי מראש הדרך, מרגישה כמו שחיין מצטיין ששכח איך שוחים.
בעודי שולחת את זרועותיי הן חוזרות אל חיקי משולבות כמכתב לא חתום. בראשי מהדהדת וחוזרת תהיה ברורה האם אותה מתת א-ל חייבת לבוא לידי הגשמה בפועל או שמא עליי להתעלם מאותם כוחות עזים ביותר של הצורך להעניק חום ואהבה

פוסעת בשדה שיבולים על אדמה יבשה
ופצעים על ראשה,
דמעות מתוכה זולגות,
והיא מלאת דאגות,
היא כבר לא מלטפת
רק שורפת ומחרפת..

אדמה מדממת,
מתמוטטת תחתיי
ולא נושמת,
שואלת עד מתי,
ימשך הכאב הזה להלום בתוכי,
יפסק הכאב הזה שמחליש את כוחי

בוגדנית כמו הים,
שקרנית כמו בני אדם
למשמע צעקותיי אוטמת אוזניים
ועוצמת עיניים
מסרבת להיות אמא

בראשית היום, ברא אלוהים מחדש את הרקיע
וצבע את הזריחה במכחול של אש.
אדם מן האדמה ואישה מן הצלע,
גב אל גב וזרועות שלובות,
זכר ייעודו לשכוח ונקבה- לזכור.
העוז נברא בזכות ולא בחסד,
כדי להבנות מן העפר בכל יום.
וחושך על שפת פני התהום,
כדי שלעיוורים נהיה בשקיעות האושר.
ובסופו של יום, ברא אלוהים מחדש את השקיעה,
זרועות שלובות וחיוך רחב
וקרא לזה- אהבה.

אתך אני נושמת.
כאילו זאת הפעם הראשונה,
נושמת כאילו לא נשמתי מעולם.
אתך זה כמו מגע טיפותיו של היורה,
על עור חשוף,
מטהר את כל אשר ריחף באוויר המזוהם.
אתך זה כמו לדבר לעצמי,
אל מול מראה מהלכת
מבלי להיות פסיכופטית מטורפת.
אתך זה פרפרים ושדות שיבולים
ושמלה לבנה וזרועות משולבות בעוצמה.
ואתך אני משוגעת על כל הראש אבל בזוג,
הבדידות נעלמת
ואני מתבוננת ולא

עוד בוקר סגרירי עולה על עיר הבירה.
אני פוקחת את עיניי בקושי מוכר, מנסה להיזכר מה קרה אמש.
אם הראש כואב- זה כבר סימן רע. מעיפה מבט על מקום הימצאי, מבצעת בדיקת מציאות, התעוררתי במיטה ריקה- זה כבר סימן טוב.
חבילת הבעיות היומית כבר מתדפקת על דלתותיי, אני מסרבת לפתוח לה, אין לי ספק שהיא תפתח כבר מעצמה. השמש מגלה את אשר ניסיתי להסתיר באיפור שעל פניי. אני מוקפת בכולם ביחד ואני לבד ולחוד, טומנת

נפשי,
על מה את שחה,
ועל מה בוכייה את
כי במעדני עולם האכלתיך
ואת חפצת ברעבונך.

נפשי,
על מה תקונני,
כי במלבושי משי הלבשתיך
בחוט שני וזהב טהור
ואת נכספת ללבן ולצחור.

נפשי,
איכה תדממי לראוות עיניים
וכי הצפנתיך בין הרגבים
בהבלים משובחים הענגתיך
ואת התאוות לקדושת אין קץ.

נפשי,
ברומו של עולם משכנך,
ואנוכי שמתיך בטרקלין חסר

לרגע נעצרת.
למולי חולפים זכרונות אינסוף,
כחלוף תנועה ערה על פניי החולמניות.
הריח-
הזיל דמעות ללא התראה,
כגשם סוער ביום אביב.
אני פוסעת כבראשית בין שקרייך
ומתמכרת.
כנועה. מוותרת.
המילים-
מחלחלות ומדמות מציאות אשלייתית.
אני זורמת איתן,
צוללת בעצימת עיניים אופיינית לתוכן.
כמה מתוק ומר הוא הרגע,
שקט ומחריד להפליא.
הדקות עוברות לאט והימים עוברים

כנווה מדבר גופך, מרווה לצמאוני
ומזור למכאוביי נשיקותייך,
אלך גם אלך בנתיבותייך
ואף כי אם תחרוץ הלבנה דיני במלוא הדרה בשנית,
אמשיך לכתי בתלמי רזייך.
זכרי לי חסד נעורייך
ואהבתך אל תחדל,
כי שמך עודו משתמע בין אותיות שמי
ועל מצחך חתום גורלי
היי לי לתוים ואהיה לך למנגינת עולם,
היי לי למעוף ואהיה לך לכנפיים.
נעמת בערוב לילי
וטמנת בחובך שדיי נפשי,
בחדרי

עכשיו, שקט. ורוח ים מלטפת את פחדיי ברוך
זוהי העת לגילוי הכמוסים והנסתרים, לריקוד אחרון. וזהו המקום להחריש ולהאזין, להתענג מיופיו של הנעלם. ריחות עלו באפי והניעו את רגליי ללא הפסק, ללא מחדל. כך, מעצמם. צבעים שחדרו אל נשמתי בעלטה הרדימוני בליווי לחישות רכות באוזניי.
עכשיו, סערה. ועיניי כאש יוקדת שורפות את כל אשר נקרה בדרכן. זוהי העת לתשוקה ועזות, לפריצת המותר והשפוי, זהו המקום להחריב ולנטוש,

קו האופק הפגיש בינינו.
אני בדרכיי מתהלכת ואתה בשלך. נועדנו במקום בו חמה ולבנה מושלות יחדיו, בארץ לא נודעת אשר מתמזגים שם החומר ורוח, שם כל הצלילים יוצרים מנגינה ערבה. אני חסרה ואתה משלים,
אני שקעים ואתה קמרים, אני שלמה ואתה חתכים.
ובדרכיי מתהלכת ופוסעת בשביליי החיים. רבות הדרכים אל קו האופק ואל עולמך דרכי מפותלת וכמוסה. נעול סודך בסורג ובריח, כתב חידה מן המשובחים שאמצא. אלך בשבילייך,

בני בכורי אתה. מפרי בטני ואהבתי נוצרת. דמך הוא דמי וליבי פועם בקרבך.
נח לך, עצום עיניים בקרבי, צמוד לגופי כגוש בלתי נפרד, עם חיוך של מלאכים, טהור ואצילי.
כל כך תלותי וחסר אונים.
אין זה אפשרי שתווי פנייך הנקיים יתמלאו במזימות וראשך הקטן יחפוץ להרע, שגופך השברירי והנצרך יקום כנגד האנושות שהיטיבה עמך, אין זה אפשרי שתתנגד אל חלק מגופך ובשרך ותנטוש הכל כלא היה מעולם. אך ככל שתלך רחוק כך אוהב

ובמקום שהגוף עוצר- הנשמה מדברת.
מקוננת היא על הימצאותה במקום אפל וחשוך, על כך שהיא מאובקת ועטופה בשכבות עלטה.
מקוננת על חיים תחת חסות כנפי השטן, נעוצה בקלשונו וכנועה לרצונו.
צורחת בעד דמעות העיניים ותובעת רצונה בעד שריטות על חדרי הלב,
מבעירה באש קרה את האיברים, בזה אחר זה, בניסיונות נואשים מאותתת על מצוקתה ושברונה.
חולמת היא אודות גן התענוג הנצחי, הנוגה. אותו הגן בו תוכל לרוות נחת

את כל מה שיכולתי לבקש,
את חיבור של מים ואש,
בתוכך שתלתי את חיי,
את לי אהבותיי ואכזבותיי,
סותרת ואז מלטפת,
בתוכך אני מתעטפת,
את בשבילי גבר וגם אישה,
רק את יודעת מה אני מרגישה,
את חברה ואם אוהבת,
אותך לעולם אינני עוזבת,
את כמו בית חם,
את כמו סיפור מתוק שאיננו תם,
את כל צבעי הקשת,
את מנגינה שתמיד מתחדשת,
בך אני בוטחת,
וצרותיי בתוכך שוכחת,
את

והגעגוע...
געגוע צורב וחזק כל כך שאפשר להשתגע, אותן דמעות המצטברות וחונקות,
אותן דמעות שאינן מפסיקות לרדת אבל אף אחד אינו רואה אותן.
דמעות פנימיות חדות כסכין דוקרת שפוצעת בכל פעם ומדמם ללא הפסקה.
אותו געגוע ששום דבר בעולם לא יכסה או ישכיח אותו,
געגעוע אמיתי עם ריח ישן ומכאיב עד מוות, ההרגשה שאף אחד אינו מבין אותך,
את אותה הרגשה מכבידה,
שגם אם אסביר במשך שעות אמשיך להרגישה,
גם

והקרקע נשמטה תחתיי.
ומאז, אני רצה, מהר, ככל יכולתי. מקפידה שלא ליפול בין הסדקים.
אני נסה על נפשי בלי לדעת לאן, בלי לחפש מקום מוגדר אלא רק טריטוריה בטוחה שבה אוכל להתחיל את חיי נכונה.
אני מנסה למצוא את שלוותי בתוך טירוף הרגשות שאני נמצאת בתוכו, אך לשווא. איבדתי תחושה ברגליי אך איני יכולה לעצור ולנוח פן אמעד ואפול בין הסדקים המבצבצים בין רגליי המדממות.
והגעתי ליער. ערפל כבד מכסה את גופי