לבושה אני שחורים ודמעותיי זולגות ללא הפסק.
ניצבת אני תוך האימה והחושך. איני מסוגלת להסתכל במראתי פן תתנפץ מהמראה המרתיע שבפניי. אין ברגליי קרקע ואין במה לאחוז ואין את מי לחבק.
השמש לה זורחת ועיניי קודרות ואפלות הן. פתוחות לרווחה ואטומות. ובחצות הליל, בבלי דעת ובמצמוץ עפעף, צמחו הכנפיים, נשמטו הבגדים ואני כאלה ניצבת איתנה בין זרועותייך. ואין יפה ממני ומיוחדת. בחוץ חשוך אך עיניי מאירות את הדרך. מסתכלת במראתי בעוז ומחייכת ואתה מחייך עימי ושולח ידייך אל לחיי ומוחה את צלקות דמעותיי שנוצרו משמש בוקר, מסרק שערי לאחור ומשביעני שלא אלבש עוד שחורים לעולם על אף שיעלה הבוקר.
תגובות
קצת חבל שזה כ"כ קצר,לדעתי היה אפשר לנסות לפתח את הרעיון עוד קצת.
שבת שלום.