ובמקום שהגוף עוצר- הנשמה מדברת.
מקוננת היא על הימצאותה במקום אפל וחשוך, על כך שהיא מאובקת ועטופה בשכבות עלטה.
מקוננת על חיים תחת חסות כנפי השטן, נעוצה בקלשונו וכנועה לרצונו.
צורחת בעד דמעות העיניים ותובעת רצונה בעד שריטות על חדרי הלב,
מבעירה באש קרה את האיברים, בזה אחר זה, בניסיונות נואשים מאותתת על מצוקתה ושברונה.
חולמת היא אודות גן התענוג הנצחי, הנוגה. אותו הגן בו תוכל לרוות נחת ולהתקיים בעצמיותה בלבד,
ללא תלותיות בהבליות החיצונית, לסנוור באור עליון ללא עטיפות אטומות וכהות.
אך מיוסרת ודואבת היא. חרוכה ובוכייה, כלואה בתוך קלשונו של השטן, בתוך היצרים והתשוקות,
בתוך איברים חסרי נצח...
לפתע פוסקת, חוזרת היא אל השתיקה, כעת תורו של הגוף לדבר.
תגובות
אבל יפה מאד!