דרכנו הצטלבה בשיאם של משברי האמונה וטירוף היומיום.
ידי נתונה בשלך, במעלה ההר המסולע ההוא, פוסע וצולח משברים איתי, מצייר בדמיוני את גורלך וקושר אותי עימו. נושף בערפילי הלילה ובמקומם יוצר חמה ונופים מרהיבי עין שלא ראתה עיני מעולם. מושג הזמן הפך עמך חסר ערך, כאילו נוצר עבורי ייקום חסר מוגבלות...
והנך ניצב על לוח הלב, כדר קבע, ממאן לעזוב. עינייך בוהקות בין הקהל המרובה והחלו משתקפות בעיניי שלי. על מצחי נחרטו אותיות שמך, כאילו נוצרת לפני שנים רבות, שם, בתוכי.
נדמה כי גם אם אנסה בכל כוחותיי אינך תרפה ממוחי לעולם וכך זה יישאר, לעד.
אך עם עלות השחר, פקחתי את עיניי ואתה אינך. נותרו רק רסיסי חלום ודרישת שלום. ספק היית דמיון, ספק מציאות. אך תמיד אוכל להסתכל במראתי ולפגוש בחיוכך שבזוויות פניי ובמבטך הניכר בעיניי כמזכרת. ארוץ עד לסוף העולם שלך רק כדי שתאחוז אותי במגע ידייך החיוורות..
ואולי, תצטלב דרכנו בשנית באחד מן ההרים המסולעים שצופן לנו העתיד.
תגובות
כ"כ מדהים!