ילדי, יחידי.
לו תלתלי נחושת
ונמשים על קצה האף.
חיוך של מלאכי שמיים
ודבש ניגר מבין שפתיו.
חומות כאדמה העיניים,
בוהקות ומדברות מאליו.
כל שתבקש וייעש, אהובי היחיד
ואל נא תלך מעימי לעד.
לפתע כבו העיניים,
לא נעו השפתיים.
נשמטו הידיים
וחיוור החיוך.
ילדי, יחידי,
נשמט כחול ממגע ידי.
אין מנוס מגזירת הדין,
אין חומל ואין מבין.
נשיקה אחרונה וחיבוק לשלום,
צחוקך יתגלגל בין כותלי אוזניי ממרום
ומבטך החודר ילווה את זכרוני בכל יום.
היי שלום בעולמך
אהובי היחיד,
אמא לא תשכח אותך...
תגובות
שזו סוג של מחמאה:
בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,
שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.
לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט
בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.
יֶלֶד.
קָטָן.
אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!
רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.
רְסִיס נְהָרָה.
לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר
"אוּרִי!" –
אֶקְרָא!
~~~~
מעבר לתיאור מאוד עמוס ואני תוהה אם מוסיף הרבה בכל המילים שיש כאן שהן נהדרות בפני עצמם, אולי הייתי מחבר משפטים קצת אחרת.
הרעיון כלשעצמו עובר בהצלחה עד כמה שאפשר להתבטא יחד עם הכאב.