זהו השבוע הראשון.
בממלכת הזמן שעצר מלכת,
אני שרועה בשמלת פאר על סדינים רוויי גוונים.
אודם תלתליי המתפתלים קצרות מבין קמרי גופך,
עומק נשימותיי על חזך מול עומק מבטך החודר,
עומק רגשותיי אל מול שטחיות הרגע.
שתיקתי עודנה אך גופי מדבר, מרקד, הומה.
כל כך כמהה ואתה דוחה אותי על סף.
זהו השבוע השני.
השעה מאוחרת והשעון מתקתק לו ברוגז,
בכנפות שמלתי המפוארת נותרו רק קמטים
והאיפור נמרח מבין עקבות הדמעות שעל פניי.
הציפייה, זו אשר הפיחה בי תקווה, אשר פעמה בי
והנה היא עתידה להכשילני...
זהו השבוע האחרון.
היקום כמנהגו נוהג. אני נוהגת עימו,
נוסקת כנפיים צחורות וחזקות עד אין קץ.
אני היא האישה העצומה בשמלתה המקומטת,
אני היא אלמנה צבעונית ולה בנים אינספור
וכמוהם כך גם זיכרונותיי.
ומה נותר מכל אלה, אהובי?
מכל אלה לא כלום...
כי אם,
שיר.
תגובות