תמיד כאן.
ורק הם אלו שמתחלפים סביבי.
בקצב מסחרר וחסר מעצורים, מותירים אותי מלומדת והמומה.
לעיתים מלטפים ומוחים דמעה ומשתתפים ומשתפים
ואז נוטשים ופוגעים ושוברים.
חורטים הם על לוח ליבי עוד סיפור מחכים ומודיעים כי יש עוד עולם שטרם גיליתי...
את כולם הכרתי: את הביישן והרגזן, הרגיש והנוקשה ואת אותו אדם הדומה לי כראי אל מול פניי שלי...
ואהבתי. אהבתי אותם. וכיצד שלא אוהב? הרי בצלם אלוקים נבראו...
וכגלגל החוזר על עצמו, נטשו הם. ללא התרעה מוקדמת, נעלמו כלא היו.
ומי יודע אם קיימים ואולי המצאותם בחיי היה זה רק חלום.
ועתה, בלית ברירה וברצון רב כאחד אוספת את עצמי כמאחה כלי שבור וממשיכה במסעי. עטופה ברוח א-ל ועזות. איני נרתעת ממסעות ארוכים ותלולים,
הרי נוודית אנוכי, נוודית של הרגש.
תגובות
אולי כדאי להחלק ליותר שורות, כלומר שהשורות יהיו יותר קצרות כדי שזה יראה יותר נחמד לעין, למרות שגם ככה זה בסדר. איך שאת רוצה..
מדהים!!