והם מכים בי בשנית.
מחלחלים כטיפטופי מים על נקיקי סלע, מעקצצים כנשיכת אלפי עכבישים,
מהתלים בתוכי בפעם המי-יודע-כמה. לא נותנים הם מנוחה, אפילו בחלומותיי, ברצונותיי, באהבתי.
שורטים ופוצעים ממרכז עצמיותי אל שאר שלוחותיי כסכינים משוננים.
אינם מגלידים הם לעולם ומכתימים את עורי בגווני אזהרה זרחניים.
רגילה אני לכאוב אותם, רגילה להשתכנותם בתוככי ואיני מסלקת אותם, מידי פעם מתריסה בהם שיניחו לי לנפשי ולא יטרידו. והם, אנוכיים ותובעניים שכמותם, אינם אובים לשמוע לי.
לוחמנית ידועה אני ואולי הגיעה העת לתבוע מהם את רצוני, להודיעם כי הגיעה שעתם לעזוב את מקום דרותם ולהתפוגג לכל הרוחות...
וכעת, חרבי שלופה בידי ואני כאן, להילחם. איני מפחדת מהם אחרי הכל הם רק
כאב.
תגובות
אבל הכי הכי חשוב - להקטין את ה"כאב"!!!!!!
לכתחילה קוראים את הקטע רואים את זה!
זה הורס, לא יוצר שום חדות או הדגשה שהתכוונו ליצור!@!
חוץ מזה - סבבה :)
יפה1!!!
קטע חזק ביותר.
שאלת תם: כאב הוא לא יחיד?
תודה ששאלת!!