נדודים

רוח סתווית מלטפת את שערות ראשי הסבוכות.

שוב, מזכירה לי בקולה הרועם כי זהו הזמן לנדוד, לאסוף חפצים ולנטוש. להשריש עוד שורשים במקום זר, אחר ומשונה, להמשיך ולחפש מענה לשאלות שהקשיתי על עצמי.

מזכירה היא לי בקול מעודן אך תקיף כי השתניתי, כי הפכתי אדם אחר ומי שהכרתי עזב ואיננו עוד..

ובכל מקום שאני נוכחת, משאירה חלק ממני, מקלפת קליפה מחיצוניותי וכנחש משילה את עורי,

משרישה שורשים וחורטת על הקירות את שמי, את יישותי...

ועתה, הגיעה שעתי לעזוב...את השלווה האלוקית, הנופים האינסופיים, את החופש, את אהבתי לחזור אל המקום ממנו באתי, בדידות ובעיקר שקט צורם כזה היכול להחריש אזניים של זה הנמצא בתוכו.

קשה עליי המחשבה ועניין הפרידה אך יודעת אני כי ידו של אלוקים מושטת אליי ואין הוא רוצה אלא רק בטובתי ואמנם, הגיעה שעתי לעזוב אך מחכה לי עולם חדש שעוד לי גיליתי ועליי לחלוק לשאר בני התמותה את האהבה הנטועה בתוכי.

ושנית, רוח סתווית ממוללת את סבך שערותיי, מרעימה כי זמני קצר ומלאכתי מרובה ואני- לא מתנגדת, לא מוחה,

אני נודדת לאן שתחליט היא לקחת אותי.