דיסלקט נסתר

בס"ד ה' הוא המלך=]

דיסלקט נסתר

פורים.

הוא השתטח לבד על הדשא, מחוץ לישיבה.

בחור לא גבוה מידי ,רזה. מכנס ג'ינס,שורש,  ציציות בחוץ, חולצה לבנה עם כתם ענק אדום רטוב קצת , שיער שחור עם זוג פאות חלקות, כיפה לבנה עם פס כחול בקדמת הראש ועיניים כחולות יוקדות, תמימות משהו.

ביינ"יש שיכור.

"טאטע!!" הוא שאג חצי בוכה "בוא נעשה עסק!" הקול שלו הפך ליללה וכמה ציפורים שהיו על העץ עפו במהירות.

הראש שלו כמעט התפוצץ, ריח יין חזק הכה לו בנחיריים והוא התגלגל על הדשא.

"טאטעעע!!" הוא השתנק לשנייה "אם תעזור לי לקרוא אני ילמד תורה כל החיים.עד הרגע שאני אמות! אי-אי-אי- -" הוא הצטרד.

"שאני אמות- -" הוא מרים זוג ידיים לשמיים ומחייך חיוך אווילי.

הפנים שלו שטופות דמעות והעיניים שלו בורקות בברק בל יאמן.

"טאטע! עשינו עסק?"

* * *

ידידיה נשען על הקיר, משחק עם הציצית בעניים מושפלות.

"באמת סבבה.. כאילו, בסדר.. יענ'ו, לומדים.. משתדלים.." הוא מנסה שלא להסתבך אבל בסוף מרים עיניים. עליה אי אפשר לעבוד. היא פשוט קוראת אותו.

היא מחייכת.

שיער חום בהיר אסוף לצמה ועניים חומות-ירוקות ענקיות.

"אתה מצחיק.. בוא נשב איפהשהוא.. בא לך?"

'תגיד ,אתה אידיוט? עזוב אותך מזה..'

'מה עזוב? אתה כבר משהו כמו 12 שנה כך. זה לוחץ. אתה מנסה להחביא את זה וזה בורח..'

'נו? ומתת מזה?

'לא. מה הקשר?'

'קשר, קשר. בטח קשר..'

"אתה יודע? התחלנו ללמוד גמרא עם הרב שלנו. בנות ביקשו. בואנה! זה מדהים, זה. אני קצת מתקשה בקטע של התוספות. התחלנו ללמוד את זה רק לפני שבוע - -"

היא יושבת בישיבה מזרחית מולו, על הספסל והחצאית הצבעונית שלה משתפלת על השביל האפרפר.ידידיה מסתכל על ציפור קטנה שניקרה במרץ על השביל.

"- - תכל'ס? זה מעניין. באמת. הקטע הזה שאחד סובר כך, ואחד סובר כך, ואז בא עוד אחד ומתערב.. קיצור- אני אוהבת ת'הסתבכויות האלה.." היא מחייכת, חושפת שיניים מושלמות לבנות.

ידידיה מחייך חיוך עדין עם עיניים מושפלות .

"עכשיו, אני צריכה עזרה בקטע הזה. אתה תוכל לעזור לי, נכון?"

'אויש, לא..'

ידידיה מתנער ומרים אליה עיניים.

"מה אמרת?"

"מה יש לך אתה מרחף היום?" העיניים הענקיות מצטמצמות.

"אה, לא. סתם. מה אמרת?"

"שאלתי אם תוכל לעזור לי ללמוד. נגיד, כל ערב כך, נלמד יחד, משהו כמו עשרים דקות בטלפון? זה ממש יוכל לחזק אותי. באמת."

"אה, בטח - -

'אה. בטח-בטח. מה הוא השיג בזה?'

'מה הבעיה? אסור לעזור?'

'איך הוא יעזור, זאתי השאלה!'

'יהיה בסדר'

- - סבבה. בכיף. איזה מסכת אתן לומדות?"

"אמרתי לך בהתחלה. יאללה, ידידיה.. מה יש לך? ספר.."

"כלום. באמת כלום. את חייבת לשמוע מה היה לי היום בישיבה- -" מעביר נושא במהירות.

* * *

 ידידיה יושב ליד החלון בוהה בנוף שמתחלף בצורה מהירה.

'יופי ,חכם. מעולה.'

'מה? מה אתה רוצה? שהוא יגיד לא?'

'כן. שיגיד שהוא לא יכול. שיגיד שזה ביטול תורה שיגיד-'

'הבנתי. בסדר.'

האוטובוס מקרטע ובסוף מגיע לתחנה.

הוא יורד באיטיות ומתחיל ללכת לכיוון המבנה של הבית מדרש ,שפוף משהו.

"ידידיה, אחי.." טפיחה ענקית על השכם.

"אלישמע! <במלעיל> איזה כיף לראות אותך אחשלו!" חיבוק גברי.

"מאיפה באת חברי הצעירצ'יק?"

"מהבית.."

"וואי, אתם, החבר'ה של שיעור א', עושים חיים.."

"בטח.." ידידיה מחייך חיוך נוגה ומשנה כיוון הליכה "טוב, אני עולה " מצביע למעלה לפנימיות. " לילה טוב".

עושה חיים?

החבר'ה של שיעור א'?

אומרים שיש לו זיכרון חד. הוא מסוגל לשמוע עמוד שלם ולדקלם אותו בעל-פה בלי להסתכל עליו בכלל. את האמת, גם אם הוא יסתכל עליו הוא לא יבין כלום.

מהיסודי הוא לא הבין למה בדפים כתובים, יש כל מיני סימנים מסימונים מוזרים.בעצם, הוא הבין שאלו אותיות, מילים, אבל לא הבין את המשמעות. כשהמורה של כיתה א' הראתה להם אותיות ומספרים הוא לא הבין בכלל על מה היא מדברת או מה היא רוצה.

הוא זוכר שפעם אחת בכיתה ב' עלה בהסעה מבית-הספר. איזה ילד אחד ג'ינג'י ,גדול מכיתה ה' ,עמד בסוף האוטובוס וצעק לילד אחר- "דיסלקט!אתה לא מבין? בוא לכאן!"

הוא זוכר שהוא שאל את חבר שלו מה זה המילה הזאתי והוא הסביר לו ברוב חשיבות שזה איש שלא יודע לקרוא. "הוא מוגבל כזה. מפגר.אמא שלי אמרה שזה מצווה לשמח אותו ולשחק איתו כי אין לו חברים.." הוסיף הסבר משלו.

לא נכון. ידידיה רצה לצרוח. גם אני לא יודע לקרוא ולכתוב. אני מפגר?

אבל הוא פחד. הוא פחד שעוד יקראו לו כך. במילה הזאתי. והוא ישאר לבד. בלי חברים.

שיעורי בית הוא לא היה עושה ולא שום עבודה אחרת. אמא שלו הייתה יושבת לידו כל יום ומשתדלת שלפחות ינסה. יעשה אפילו חצי. יעשה משהו. אבל כלום. ידידיה היה קם, משתולל, משחק, אבל על החובות של בית הספר פשוט מדלג.

והמורה הייתה משבחת. "הילד לא עושה כלום אבל יודע הכל!" כך הייתה מדקלמת לגברת פיריש, האימא הדואגת. "זה יעבור עם הזמן.." הייתה מרגיעה.

בכיתה ג', קיבל את השוק של החיים. מאז שנכנס לבית הספר היו עושים מבדקים, המורה שואלת בעל-פה - הילד עונה. עכשיו- מבחן כתוב.

במבחנים ראשונים היה ממציא תירוצים. כואבת הבטן. כואב הראש. כואבת היד. המורה הייתה מרחמת ולא נותנת לו מבחן וידידיה היה משחרר אנחה כמו חיה רדופה שאויבה פסח מעליה.

אחרי זה הבין ש-זהו. איין לאן להימלט.

איכשהו, הצליח ללכת לרופאת המשפחה ולהתלונן על כאבים ביד. הרופאה שלא היה לה זמן בדיוק לזוטות כאלו ובמיוחד לילדים בכיתה ג' שמגיעים בלי אחד ההורים הייתה משחררת אותו כל פעם עם טופס שמאשר לו לעשות בחינות רק בעל-פה.

כך זה היה. שנה אחרי שנה. כל חודש הוא דאג לעדכן את הטופס והרופאה הייתה מסייעת, בלי להבין אפילו למה היא עושה את זה.

היא התרגלה לעיניים הכחולות המתחננות, הכל-כך מבקשות שבעליהן היה בא אליה כמידי חודש עם הבקשה הקבועה.

עם הטופס הזה עבר גם בגרויות. אף אחד לא שאל. לא התעניין.

"מה זה משנה איך הילד עושה את הבגרות? העיקר שהוא עושה ועובר." כך היה משנן רכז הבגרויות. בכל אופן, זה השתלם לישיבה. לפחות הבחורצ'יק מעוניין לגשת לבגרות לעומת כל החבר'ה האחרים שניסו להשתמט.

בהיסטוריה, ספרות ,גמרא, אנגלית ושאר המקצועות שדורשים הקשבה היה די לו בלהישאר בכיתה. למבחנים היה לומד עם חברים שהיו קוראים את החומר שהיה נכנס למוח שלו בצורה מסודרת ומאורגנת מוכנה רק לשליפה.

מתמטיקה היוותה את עצם הבעיה שלו. את זה היה באמת קשה לעשות בע"פ. אבל שוב, סיוע קטן מהרכז והכל הסתדר. כל מבחן וגם בגרות הוצמד לו בוחן שדאג לרשום כל מספר וכל דבר שיצא לו מהפה.

בבית, בשולחן שבת, בהדרכה, בכל מקום, תמיד דאג שיהיה לו מחליף. זה שיקרא במקומו או שלפחות ידע הוא בעצמו  בעל-פה את מה שצריך לומר.

כך בעצם הסתדר בערך כל תקופת הישיבה התיכונית והוציא תעודת בגרות פחות או יותר. המאבק הכי קשה התחיל בישיבת הסדר.

שיעור א'. גמרא כל היום. ואם לא גמרא אז כל ספר אחר. ואם לפחות בישיבה התיכונית היה יכול להירדם בשיעורים שלטענתו לא היה לו צורך בהם,או שלפחות היה משלים אותם בהקשבה לחברים שלומדים למבחנים, פה גם את זה אין. מהבוקר עד הערב – ריכוז מוחלט. כל מילה צריכה להיכנס לתאים שבמח.

גמרא היה לומד עם החברותא שלו. בחור אדיש אבל חכם שכל תחילת עמוד היה קורא את כולו ואז מתחיל ללמוד אותו, אחרי שידידיה ביקש בטענה שכך זה עוזר לו להתרכז.

את הבעיות האלה הוא עוד שרד. הקשות היו בקטע של ציטוט מתוך ספרים ["מה הבעיה אחי? פשוט תלך תביא ת'ספר! אני לא מצפה ממך שתדע את הכל בעל-פה!"], להראות עם האצבע איפה נמצאת כל הוכחה שלו [" בסדר, אבל איזה פיסקה זה נמצא בערך? הנה הספר.. תראה לי!"] , ללמוד עם חברותא אחרת (או יותר נכון לברוח מהלימוד עם חברותא אחרת).

זה סחט לו את כל הכוחות שעוד היו לו.

גמר עליו.

על מה שהוא.

על כל טיפות הביטחון העצמי שעוד היה לו.

זה הסוד של החיים שלו. אסור שאף אחד יידע. שהוא דיסלקט.

הוא דיסלקט וזהו.

צריך להתמודד עם זה.

להסתיר.

* * *

- - - או-או-או- התעוררי-התעוררי- כי –בא- אורך-קומי- אורי- - -

הוא מרים את הפלאפון בעייפות מהשולחן ומביט בצג.

ציור של ילדה עם שתי קוקיות. סימן שזאתי שירה.

"שאאלום.. ידידיה? מה קורה?" הקול המתוק שלה דיבר אליו.

"בסדר.ברוך ה'. מה איתך? איך באולפנא?"

"ברוך ה'! תקשיב, 'תה פנוי עכשיו?"

"למה?" בסתמיות.

"אני צריכה עזרה."

'או או! הינה זה מגיע..'

'מאיפה אתה יודע?'

'איזה עזרה היא כבר יכולה לרצות?'

'אני יודע.. אולי ב-'

הקול שלה חזר לפטפט לשפופרת.

"אתה איתי, ידידיה?"

"כן. מה אמרת?"

"ביקשתי הלפּ. " היא צוחקת ומבקשת עזרה באנגלית רצוצה בכוונה.

"אה, בטח.."

"אה, בטח.." היא חיקתה אותו " מה קורה לך?" הקול שלה נהיה רציני.

"כלום. אין לי כלום. כלום-כלום-כלום. הכל בסדר!" בלי שישים לב הקול שלו עלה טון.

"סבבה, סבבה.. מה יש לך? רק שאלתי.."

"טוב, לא משנה.. במה רצית עזרה?"

"גמרא"

"או.קי ." הוא אומר את זה באיטיות "איפה בדיוק?"

היא נוקבת שם של מסכת.

מתחיל להיות לו חם. הוא למד אותה בכיתה ז'.זוכר בקושי. לא שייך שילך לאחד החבר'ה לבקש שיקריא לו אותה ולא שייך שיבקש ממנה. היא ביקשה עזרה, הסבר. מה זה יעזור הגמרא בלי ההסברים שהוא יודע? חוץ מזה שזה יכול להראות לא טוב וגם מי אמר שיש לה את הגמרא לידה? מה הוא כבר יכול לעשות? לנתק? הוא הבטיח!

"ידידיה, אתה שם?"

הלב שלו דופק בקצב של תופי טם- טם. בום אחרי בום. אף פעם לא הצמידו אותו לקיר כך. תמיד הייתה לו דרך מילוט. אבל היא?דווקא היא? תמיד היה הכל אמיתי איתה, תמים.

"אמממ.. תראי,"

"לא למדת את זה?" היא עוצרת אותו.

"למדתי, אבל בכיתה ז'.." הוא נוחת על המיטה ,אדום כולו.

"ואתה לא זוכר?"

בום-בום-בום - -

"זוכר בערך. צריך קצת רענון" מוציא את האוויר בשקט , מנגב את הזיעה הקרה עם היד המיוזעת.

"נו, אז תלך, תקרא את זה קצת ,תחזור על זה ותחזור אלי לעזור לי.." בפשטות.

בום-בום-בום - -

"לא. זאת לא הבעיה."

הלב שלו נקרע לגזרים. דווקא היא דורכת לו על היבלות? האדם שהוא הכי מעריך? זה שתמיד מבין אותו? שהוא כל-כך- -

בום-בום-בום- -

"ידידיה. מה הבעיה?" הקול שלה רך. מלטף. כאילו לוחץ עליו שיגיד כבר.

"תראי , שירה" הוא מגמגם והמוח משדר לו שיוציא את זה כבר.

"אני לא יודע לקרוא."

לא יודע- -

לא יודע- -

לא יודע- -

זה מהדהד לו בראש.

לא יודע. לקרוא.

לקרוא.

שתיקה. זה יצא לו. אחרי כל-כך הרבה זמן.

"את בטח בהלם. לא מבינה על מי נפלת-" אותה תחושה שהייתה לו שהשתכר, אז, בפורים. רפיון. חוסר אונים "את בטח חושבת לעצמך איזה בנאדם מפגר זה. איך נפלתי על כזה דבר?"

הוא מתחיל לבכות כמו תינוק בטלפון.

"ידידיה? תקשיב שנייה.." הקול שלה חודר אליו.עוטף אותו. "לא משנה לי מה אתה יודע- מה אתה לא יודע. מעניין אותי אתה. אני לוקחת אוטובוס ובאה אליך. בסדר?"

הוא מהנהן בשתיקה. ושתי דמעות גדולות מטפטפות לו על המכנס.

מיליון קילו ירד לו מהלב. מיליון קילו שהצטבר מאז שהוא היה בכיתה ב'.

והיא כאילו רואה אותו, לוחשת "בי.. תחזיק מעמד, רבע שעה אני אצלך" ומנתקת.

* * *

הוא ישב ליד השולחן בחדר שלו.

חוברת עבה מלאה סימנים משונים. והוא משנן אותה.

אותיות שדיסלקטים רואים. משהו כמו 300 סימנים שצריך לזכור.

לוקח דף ועט מהשולחן.

נוגע בעט בחרדת קודש ואותיות עגולות מתחילות להצטייר על הדף שנרטב מכמה דמעות שברחו מהעניים.

שירה.

זה מכתב ראשון שאני כותב לך מאז.. מאז שהכרנו. איין לי מושג איזה מין קשקושים כותבים במכתבים כאלה, שיש כאלה שקוראים להם מכתבי האהבה, אבל אני רוצה להודות.

נשמע מצחיק אבל את כאילו החיית אותי. הייתי מת.

 תודה. את בנאדם מיוחד. נתת לי דחיפה ענקית ועכשיו אני יושב כאן עם עט ונייר וכותב לך וקורא גם מה אני כותב. נתת לי את האומץ להבין מי אני. אני דיסלקט ואני פשוט שלם עם זה.

זה לא נס? נס ענק. תודה ה'!

תגידי, שירה.. יש לי שאלה קטנה..

אם נתחתן, לא יהיה אכפת לך שאני אלמד תורה כל היום, נכון?

זה שכותב לך (כותב, שירה! כותב!) בהערכה וגם ב.. אהבה,

ידידיה.

* * *