בס"ד ה' הוא המלך=]
הילד עם האבן
ה'דבר' הזה התיישב לידו.
בחייאת! למה לא לקח טרמפ כמו כל החברים המוזרים שלו? הוא צריך לסבול את זה? שיעמוד גם הוא בצומת כמו כל שאר המוזרים וינופף בידיו. מי בכלל מעלה אותם? משה נוחר בבוז. מי בכלל מעלה?!
לא מספיק שהוא נוסע באוטובוס אפילו לא ברכבת, במקום ברכב ועכשיו- הוא? ועוד- לידו?!
כיפה ענקית. זוג פאות בלונדיניות סתורות. עיניים שחורות גדולות. חולצה כתומה זועקת עליה ציצית ענקית, דגמ"ח בז' ושורש.
יצור.
עמיחי הוריד את התיק הענק ודחף אותו מתחת לכיסא.
משה התכווץ ,נדחף לחלון רוטן לעצמו. דווקא היום הרכב במוסך ודווקא היום אסור לו להפסיד את הפגישה הכל-כך חשובה הזו שתכניס לו כמה אלפי דולרים!
עמיחי מתיישב, מרים רגליים על התיק ומוציא פלאפון.
"כן, אחי.. מה קורה? הכל טוב?.. השבח לקל!..כן, שמע.. בקשר לחבר'ה הקשישים מהבית אבות..כן, כן.. שמע, דיברתי- -
בית אבות? מה לו ולבית אבות? ילדים ברוטאליים! בעצם, מצד שני- ממתי ילדים מתעניינים בכלל בבית אבות?
"כן.. הבנתי שצריך עזרה שם, בפסח..לא.. רגע, אחי.. קיצר- דרושים כמה חבר'ה.. אתה מנדב את עצמך?.. יופי אחי..- -
עזרה? הם לא בקטע של להרביץ?
"אז תעביר גם לי'ודה, חיים,שמעון ,דוד, עמיחי כהן, מי עוד יכול?.. אמ.. כן, גם להם.. יופי אחי.. תזכה למצוועס!..חחח.. כן..טוב.. אני כבר אדבר איתך.. תעדכן אותי.. יום טוב!"
משה מסתכל ימינה בחשש. ה'ילד' שלידו בערך בגיל 16. הוא ניראה כזה תמים. ילד טוב- -
משה עוצר את עצמו בזמן.לא! הם כך מתחילים.. תמימים כאלה.. מסכנים.. עושים את עצמם.. בסוף משתלטים על המדינה..
עמיחי מוציא גמרת כיס ומתחיל ללמוד בשקט.
משה מוציא את המחשב הנייד. מתחבר לאינטרנט אלחוטי.
אתר חדשות ישראלי.
כוחות צה"ל ומשטרה מתעמתים עם צעירים במאחז "הקימי" בצפון השומרון.
נו, נו.. בבקשה. ועוד לחשוב ש'צעיר' כזה יושב עכשיו לידי!
על הכוחות המפנים נשפך חול וחומר שככל הנראה מזוהה כחומצה. שני צעירים נעצרו עקב אלימות מרובה.
כך מחנכים אותם. לאלימות. לסרבנות. בושה!
לשניים נפתח תיק במשטרה וכעת חוקרים את נסיבות האירוע.
שלשום נפתחו 5 תיקים נוספים אבל נסגרו מחוסר ראיות.
מה? מה נסגרו מחוסר ראיות? את הילדים האלה צריך לשים במאסר! לא רק לסגור תיקים! זה נזק לציבור! אלימים! איפה ההורים שלהם?!
"אמ..."
קול עדין.
"אפשר להיות חוצפן ולבקש שתגלגל למטה את העמוד?"
או-או! הוא עוד מבקש להיות חוצפן! מבקש!
נצלנות! כל האנשים האלה שכמוהו - נצלנים! סחטנים!
משה מגלגל למטה את העמוד ,עוד שנייה מתפוצץ. האוטובוס נעצר ברמזור.
"או.." עמיחי קורא את השורות במהירות כבר מחייג בפלאפון.
"אחי? הכל בסדר?.. לא פשוט אני רואה כאן.. כן, זה. נו, מה היה?.. אה, זהו? כתוב פה התפרעויות, בלאגנים.. אז הכל בסדר?.. סבבה.. טוב.. כן.. אני באוטובוס... אה?.. לישיבה.. מוזר אה? חחח..יאללה, יום טוב!"
"חבר שלך היה שמה?" עמיחי סוגר את השיחה ומשה שואל ותופס שגם הוא נשמע קצת חוצפן. שיהיה.
"איפה? בפינוי?"
בואנה.. הילד הזה.. יש לו עיניים של ילד. או שבעצם הוא ילד.. משה מסתבך.
"מממ" משה נוהם.
"אה, כן." כך. בפשטות.
"ושפך חומצה על חיילים?" הוא חייב לדעת על זה ממקור ראשון אחת ולתמיד!
"לא. בעקרון אנחנו לא משתמשים בחומצות. וגם אין מאיפה לשפוך. זה לא מקראוון או משהו כזה.איין גם קראוון. ישנים שם בשק"שים. גם חול לא הלך שם- אם אתה שואל." הוא מסביר. מבין בזה הבחור..
"מה זאת אומרת?" משה מתפרץ "מכירים אתכם כבר.. בסוף פותחים לחצי מכם תיקים.."
"מי זה – אתם?" עמיחי שאל שאלה, העיניים שלו מצטמצמות.
משה נעצר לשנייה. מי זה אתם?
"אתם! נו, המתנחלים! אלה שגרים במקומות לא חוקיים, שמפריעים לסדר.. נו, אתם!" מרגיש קצת חוזר על עצמו "כל הזמן יש לכם תירוצים! לא עשינו! אנחנו מסכנים!- -"
האוטובוס עוצר בתחנה.
"אתם אלה שגורמים למדינה להיות כמו שהיא! חוסר סדר! תעשו מה שאומרים לכם! למה אתם חייבים להיות שונים? בכלל, למה ילדים נכנסים לכל העסק?"
"אתה מתכוון אליי?" עמיחי שואל. חיוך קטן בזווית הפה.
"כן! אליך ואל כל החברים המתנחלים שלך! איפה ההורים שלכם? אין לכם בית ספר? אין חינוך?" משה אדום והטון שלו עולה.
"בכלל, כל הקטע הזה של ללכת לאיפהשהוא ולהניח את עצמכם! מה? מה קרה? אין בתים? אין דיור? יש לכם מספיק כסף מכל הסחיטות שלכם ת'מדינה!" משה יורק לכל עבר. 2 חיילים מסתובבים אליו והוא מנמיך טון. "ראיתי אתכם בטלוויזיה! מתפרעים, צורחים, דוחפים! בלי בושות!- "
עמיחי מסתכל מהחלון על הנוף המתחלף. מקשיב בשקט.
"תתאר לך שסבא שלך נותן לך ירושה-" עמיחי מתחיל בשקט.
"מה עכשיו אתה מרביץ בי מוסר? כמו כל המתנחלים! חושבים שאת כולם יחזירו בתשובה!" משה מתפלץ. סבא שלך! אה! מה קשור?
"אתה רוצה תשובה? אני מוכן להסביר.. באמת!"
"נו?" משה מתפרץ במין גסות שכזו, סוגר בדרך את המחשב. תנסה להירגע.. הם לא שווים את זה.. הוא מנסה להרגיע את עצמו. גם כך הלחץ דם בשמיים..
"הוא נותן לך אבן יקרה. יהלום, ספיר.. אבן.. לפני שהוא נפטר הוא אומר לך- נכד יקר. זאת האבן שאני נותן לך, ירושה. תשמור עלייה. אל תיתן אותה לאף אחד. היא שלך תמיד. לעולם."
"נו?" אבן. צוואה. ירושה. גם הרבה שטויות מדברים המתנחלים האלה.
"אחרי שהוא נפטר, הוא גם משאיר לך מכתב. שוב פעם, כתוב שמה על האבן: שצריך לשמור עלייה, אסור לתת אותה לאף אחד, אסור שתילקח.. סבבה?"
משה שותק. מסתכל גם הוא בעד לחלון. מקשיב. מה הוא מנסה למכור לי היצור הזה?
"בסדר?" ה'ילד' שואל אותו בפשטות, ומשה ,איש העסקים המהולל מהנהן.
"אם ייקחו אותה ממך. מה תעשה?"
"מה אני יעשה?" הוא שואל בקול בס " מה זאת אומרת אם ייקחו? היא שלי!"
"אם בכל זאת?"
"אני פותח תלונה במשטרה קודם כל. לא תמיד זה עוזר- שווה לנסות בכל אופן. דבר שני אני משתדל שהיא תחזור אליי. אם היא ממש יקרה אני לא בוחל באף אמצעי!" הוא מסיים בנימה נחרצת, מנסה לחשוב בצורה עסקית.
"ואם מבקשים לקנות ממך אותה?"
"תלוי."
"תלוי?" ה'ילד' חוזר אחרי.
"בעצם לא." משה מתעשת "בשום אופן ובשום מחיר!"
"תעשה הכל בשבילה גם אם אתה ילד?"
משה מצמצם עיניים. מה הקשר?
"נניח. גם אם אני ילד. אני הנכד, בכל אופן."
"ואתה מוכן להסתכן בשבילה?"
"ברור! אמרת שהיא ממש יקרה. חוץ מזה, אצלנו נוהגים לכבד מסורת. אם הסבא ביקש.."
עמיחי מסתכל בו בעיניים יוקדות.
"אותו הסבא זה האלוקים שלנו.שלך. של כל עם ישראל.. אנחנו, עם ישראל –הנכדים. כל הצוואה- זו התורה שלנו, להבדיל. האבן היא הארץ. אתה אמרת בעצמך! לא נותנים בשום מחיר!"
משה שותק.
"אבל מה בקשר לכל האלימות שאתם מפעילים? זה לא מצדיק!" הוא מתנער.
עמיחי מביט בו, מסובב את הראש.
"אתה רואה את זה?" צלקת ארוכה מכוערת על העורף.
"זה מאלה של שוטר. ואתה רואה את זה?" מפשיל שרוול. 2 מכות סגולות ענקיות " זה גם מאלה. וזה-" הוא מעלה את הרגל מראה לו עוד סימן מכוער "מפרסת סוס של פרש שכמעט דרס אותי."
"ומה אתה עשית?" הוא מבין שהשאלה אכזרית אבל בכל זאת. "הם לא ירביצו סתם."
"נלחמתי על האבן." עמיחי לוחש.
איש העסקים שיש לו מה לומר על כל דבר ,שותק.
אתמול, חזר הביתה ב-12 מפגישה מעצבנת במיוחד. תופים רועמים ,מוזיקה לועזית וקולות של מסיבה נשמעו מהווילה הסמוכה וכמה בנים ובנות ישבו על המדרגות בחוץ שתויים, צוחקים צחוק פרוע.
הוא ניסה להגיד להם לשתוק.
"הי! תשתוק אתה, זקן! יש לנו זכות לעשות מה שבא לנו!- -
הוא איים במשטרה.
הם ענו לו בצחוק. "גם פעם קודמת הביאו לנו, זוכרים? איזה דאחקות הלכו אז..- -
על זה הם נעצרים ועל זה הם נעצרים.
עמיחי נעמד מרים את התיק הענק.
"טוב, אחי.." הוא מושיט יד. לראשונה משה נוגע ביצור כזה שמראים אותו בטלוויזיה מתפרע בוולגריות.
לחיצת יד חזקה.
"היה לי נחמד לדבר. באמת."
האוטובוס עוצר והידיים מתנתקות.
"תבוא לבקר, אחי.." עמיחי מחייך "הנה המספר שלי-" הוא שולף דף ועט מהכיס ומשרבט.
הוא מעביר לו את הדף ומזדרז לצאת מהאוטובוס.
ומשה מביט בעד החלון ורואה את ה'ילד' עם 'האבן' מתחיל ללכת עם התיק הענק. הוא נהיה קטן יותר ויותר עד שנעלם.
לגמרי.
*
משה נכנס לסופר הענק.
הרבה זמן הוא לא עשה את הדבר הזה, קניות. בגלל שמיכל ממש בקשה והעוזרת לא יכלה היום לבוא , לעשות את זה , הוא התנדב.
שני חבר'ה דתיים עמדו בכניסה.
יצורים.
כיפות ענקיות, פאות עבות, עיניים יוקדות, ציציות.
הוא זיהה את הילד , עם האבן. ההוא, מהאוטובוס.
"שלום.. אנחנו אוספים מצרכי מזון לקשישים שאין להם מה לאכול בחג.. אתה, אתה מוכן לעזור?"
תגובות
טיפה הציקה לי המילה 'יצורים'.
אפשר להשתמש במילה יותר חזקה ומשמעותית,
ועם זאת עדינה..
אבל למה זה ניגמר? מה הסוף?
עלו והצליחו.
אהבתי, סיפור פשוט תותח,השפה קלילה ונוחה לקריאה!
יישר כוח!!
שמתי לב בהרבה סיפורים שלך למשהו שנקרא "הרים וגבעות". את משתמשת בשלושה [ואפילו יותר] סוגים שונים של הדגשה, גדלי טקסט ופונטים. זה יוצר בלגן בעין וגורם להרגיש כאילו דוחפים לך את ההדגשות מכל הכיוונים, מנסים ליצור לך איזה דירוג של חשיבות בין החלקים במקום שתוכל לשפוט לבד מה חשוב. יש עניין להדגיש לפעמים- בעיקר בהטעמה בדיבור של אנשים. אבל לא כ"כ הרבה. זה פשוט... נראה רע.
אני מצטערת על הלשון הקשה, אני חושבת שאם תתני לסיפורים שלך להיראות קצת יותר פשוטים וישירים זה ישדרג אותם בהרבה.
חיפשתי מילה חזקה.. זה מה שמצאתי.. יש משהו אחר במקום? אשמח לתשובה...
ו-ארגמן.. תודה על הביקורת.. אני אשתדל פעם הבאה להפחית.. אולי את צודקת במידת-מה.. אבל- לא יודעת.. אני לא כזה מרגישה בלאגן בעין..
שוב פעם, תודה לכולם:)
ממש יפה!! פשוט מדהים!!!
ממש אהבתי!!!!
בס"ד
והאמת שתוך כדי קריאה לא הפריעו לי כל ההדגשות האלה, אבל אולי זה רק אני.
שוב תודה :-)
יישר כח! :)
{התחלתי בנקןדה טובה}
מבחינה תוכנית הסיפור קצת צרם לי,
בסדר, כולנו כבר יודעים ש"אנחנו" הציבור הכי טוב ואידיאליסטי במדינה,
שלנו מגיע להנהיג, ושכל השאר סתם ריקניים ("עגלה ריקה")...
{לאור התפיסה הזו באמת לא ברור למה עם ישראל לא מגיע אלינו בהמוניו...?}
אבל למה לחזור על זה שוב ושוב?
האם זהו המקום שהאמנות צריכה לתפוס, שירי הלל עצמיים?
סליחה אם היית מעט בוטה בתגובה, ושקטעתי את רצף השבחים..
שבת שלום.
לא נראלי שהסיפור מוציא את ה'לא כמונו' כריקיים אפשר לתפוס את זה כאילו הסיפור מוציא אותנו כטובים. ולאו דווקא מנחית את האחרים ברמה כדי להראות את זה.
האמנות בסיפור הזה לא חייבת להיתפס רק בפילוג, היא יכולה להיתפס גם בתור הדיאלוג שהיה בין השניים וההבנה.
לא נראה לי שפה האמנות תפסה יותר מידי מקום של הלל עצמי.
קראתי את הסיפור והוא אחלה!!
(סליחה על ההתקפה, לא אישי.)
זה לא שירי הלל עצמיים. אני פשוט הצגתי ת'מציאות כפי שהיא.. זה מה שעלה לי לכתוב כי תכ'לס- הדבר הזה ממש בוער- איך שמסתכלים עלינו. יכולת לתפוס ת'יצירה איך שבא לך..
אני עצמי לא הרגשתי פה שום שיר הלל.
*אממ.. למה כל עמישראל לא מגיע אלינו בהמוניו?
למה כל החילונים לא מקיימים מצוות- אף על פי שממש-רבים-רבים מהם מאמינים באלוקים?
נוח להם. נוח להם להתעלם מהמציאות.
כך גם נוח לכל עמישראל.
שבת שלום:)
מדהים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
פשוט יפה! מבטא את כל מה שחושבים עלינו בתיקשורת וכ'ו
מקסים
ימית1
בתור נערת גבעות ממש הזדהתי :=)
גבעה ***** :-) (חסוי....)