אנשים מפחדים להיות עם עצמם. ככה זה בעולם. הם מחפשים כל הזמן את הרעש ושאון העיר. אין לבד. כי כשלבד- הם כנים עם עצמם. הם רואים את ציפור נפשם הזועקת, נחשפים לנשמתם- ובורחים. כי בהווה אנשים לא מתמודדים. בהווה הם בורחים, נסים על נפשם. נסים מנפשם.לפעמים אני יושבת, חושבת ומנסה להבין מה תעזור הבריחה. ובינתיים הרי הכל רק יגדל. יקבל מימדיי ענק. והם- אינם חושבים. הם פשוט מפחדים להיות עם עצמם.
אנשים מפחדים להיות. מחפשים רק איך להיעלם. רובים, חבלי תלייה משונים, והכל- כדי לא להיות. הם לא מתמודדים. שואלים שאלות של למה בכלל ומי אמר שזה נכון. הם לא רואים את הכאב של החוסר. אינם קולטים את השקר. הם לא מבינים. ואני רוצה לצרוח, לצעוק, לעשות איזה משהו גדול כדי להעיר אותם, בשביל להגיד- לא. אל תפחדו! תביטו איזה עולם אתם מחמיצים. אנשים צריכים ללמוד להקשיב לליבם, להיות לבד- ולחשוב. כי אנשים מפחדים להיות.
אנשים מפחדים. ככה זה בטבע האדם. הם מלאי חששות, דאגות. הם רצים ברחובות, לא מביטים אחור פן יקרה משהו. הם לא מנסים דברים חדשים- אולי זה מסוכן. הכל נהיה מפחיד. הם חיים בתוך בועה, לא משנים מאום מחייהם המשמימים. ולפעמים אני רוצה רק לקחת סיכה ולנפץ להם את הבועה, ולזעזע אותם. שיפנימו את יופיו של העולם. שיפסיקו לפחד קצת. שיפסיקו לברוח- קצת. שיעצרו! כי הם תרים אחרי הרע, הכאב, העצב, ולא רואים דבר מבעד לעדשה השקופה- כי אינם רוצים לראות. הם בורחים מהאמת. כי ככה זה בטבע העולם. אנשים מפחדים.
תגובות
אהבתי.
בס"ד
קטע יפה!
חודר ללב ומאוד מעניין!
כתבת את זה כי הושפעת ממשהו או שסתם בא לך פיתאום?
יסמניקית... סתם ימית1
יישר כוחך!
[אחת שאין לה כוח להתחבר...=]]
נחמד, האם זה נכון?... אני לא מרגיש שככה אני מסתכל על אנשים, יש ויש.