יצירות של לאל

מחוג על פני שנותינו
זמן שלא נספר.
ויפה שעה קודם
לתקן את שנשבר.
 
שירים בתוך ימינו
רגש עלום בשעה חמש.
מילים ששתקו את עצמן-
נותר רק לנחש.

שיטפון שגועש וקוצף
לב- מתגעגע
ומבין המילים אהבה ישנה
ורגע- מתעתע
 
הבזקים שחורים- כחולים
אור רחוק נוגע
ועלם נבוך בכמה שנים
פתאום
הוא משתגע
 
שיר וורד בסרט אדום
לב זועק
מתפרע
כתם קוטע רצף חיים
ורגש-
פוצע.

וְהִיא-
כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר-
וְאֵין סוֹף לַמִּלִּים הַיּוֹצְאוֹת.

וְהִיא-
ילדונת-
בְּשֶׁצֶף לְלֹא הַפְסָקוֹת.

וְאֵין בָּהּ יוֹתֵר מִמִּלִּים וּמִדָּם,
הַזּוֹרְמִים וְיוֹצְאִים לָעוֹלָם
וְאֵין בָּהּ יוֹתֵר מִכְּאֵב כֹּה חוֹדֵר-
שֶׁלֹּא יֵדְעוּ אַף פַּעַם בְּנֵי אָדָם.

עוֹד נִזְכֶּרֶת בְּרַעַד
בַּכְּאֵב הַיָּשָׁן
מַחְשָׁבוֹת בְּעֶרְגָּה
רְגָשׁוֹת בְּעָשָׁן.

נִסְעֶרֶת נִשְׁבֶּרֶת
כַּדּוּרִים צְהֻבִּים
לְבָנִים בֵּינְתַיִם
עַד גְּלוֹת הַשְּׁקָרִים

מִסְפָּרִים מְדַבְּרִים
מַעֲלִים נִשְׁכָּחוֹת
טירדון הַנֶּפֶשׁ
לְמָלֵא הַבּוֹרוֹת .

וְהַלֵּב נִרְעַד
למִשְׁמָע הַשֵּׁם המפורש,
הַחַד.

ידי האוחזת בֶּרָעֵד
תדע קול מחריש
ורחוק מכאן אך קרוב
כמו אין איש

מבעד לשם
נאלם לו קולו
שתק, נכלם
נעלם מעצמו

וכמו אין אל מי
דִימָיוֹן חנק בַכוּת
בצד השני- דִימֶמַת אלחוט

אני- ציפורניי השורטות
מייחלות
ומעבר לקו
אין שומעים הדמעות...

כל אחד את השני מפליל
מחפש במה טוב הוא מחברו
אינו לוקח אחריות על מעשיו
אדם לאדם, מתעניין בעצמו.

יודעים כי רעה עשו-
אך אינם מתוודים
מתחבאים ללא הצלחה
לרמות את החכם מכל מנסים.

והנה הקול קורא-
מה עשית בן אדם
הרי הוראות מדויקות לך הבאתי
איך נכשלת? מדוע כעת פיך נדם?

והאיש מתבייש
אך לֶקַח עוד לא למד
היא אשמה!- הוא צועק
את חברתו

עיניים מביטות בך.
מביטות- כמו נוגעות.
אותן עיניים שפעם הראו אהדה,
היום הן עצומות למחצה,
מציבות גבולות לעצם קיומנו.

אותן עיניים שאז נשקפה בהן אהבה,
עתה מתעלמות.

ועיניים אלו מביטות בך
רק לרגע,

אך את שהובע בהן

תזכור לעולם.

נושאת מבטה אל על
מחכה לסימן
למסר
שממאן לבוא.

מתחננת, מתפללת
עד כאב, עד ייאוש
ואין שום רמז
שיש תקווה.

מחכה, מצפה
בקושי שורדת
מקווה
שתוכל להמשיך.

העונג שבאימה
ההנאה מכאבי,
משיגעוני,
מתערבבים לי בלב,
כבתוך כַּן צבעיי
כבמערבולת שציירתי אמש.
(ואני-לעצמי.)

מבטו כולו תום
עיניו נשואות מעלה.
הַהֶבִין?
מבטו התמקד על החייל,
חייל קר ואכזר.
אכזר.
הרים החייל רובהו
וכיוונו על הילד הקטן-
הָפַּחַד הילד?
הָרַעַד?
ירייה נשמעה באוויר,
ירייה חדה וכואבת-
הָנֶיצַל?
הַנוֹתָר חי?
נפל הילד על החול
חול ארץ זרה-
נפל מת,
נפל בגבורה.

מבעד מסך אווירי
מבעד טִשְטוּש עמוק
לוחש בכאב-
את פנייך אבקש...
עשן מחניק
פאות, ציצית
ובעוצמה הוא זועק-
את פנייך אבקש.
שכרון חושים שחושף הכאב
אהבת הבורא בסתר הלב
הוא רק מחפש-
מבקש פניי אלוהיו.
ובעוצמת כאבו החודר
ומתוך עיוורון העולם
נגלו פניי ה'
לנער המבקש-
לבן האובד.

ראה עצמו-
הנשכח מבני אדם
רָאֵהוּ אבוד-
אינו קיים
ראה חייו-
עֶבֶד העצב
וחדרה הבנתו
לפנות ערב---
הוא אינו נשכח-
בליבו הדבר
עד עתה
חי בעבר
חֶזְיוֹנוֹ- חלום שווא
בא קֶץ הֵבְּדָיָה
הנשכח לא נשכח-
תמיד הוא היה.

ברווזים
גע-גע-געים
על שפת הנחל
מגעגעים געגוע.
למי? לי.
ואני
גע-גע-געת
לימים ההם
של יחד
שהאכלנו ברווזים
תחת שמיים תכולים
והם יודעים.
ש-?
שיִפֵּסְקוּ ימים
והם מגע-גע-געים
מתגעגעים
למי? לנו.
ואני
גע-גע-געת
אלייך
שנאכיל יחד ברווזים
מגע-גע-געים
לי.

תועה בנבכי הזמן, משוטטת.
ואין דרך חזרה.
מחליקה בין רחובות הזמן,
עוברת שנות גלות.
ואין חזרה-
נשבעתי לייסורים.

מנסה נואשות
להמשיך הלאה,
לשכוח.
וליבי אינו נותן.
הגעגועים לך-
שרק מהאגדה הכרתיך-
חופרים בליבי.
ואני מדממת אנושות.
וחיי מן הקצה השתנו
בגללך עבר נמחק,
ועתה חוזר.
אתה חוזר.
השאר במקומך
אל תבוא אלי.
געגועים לתפקידך לבד
אישיות דמותך הנבזית.
או לא.
עשית, לא נתת
לבחור!
אם היית נשאר
היה נסלח.
או לא.

לארח שנות שקט
הצלחתי.
לא חשבתם שאצליח- לא כן?
והנה לאחר כך-
הצלחתי.
הבנתי את משמעות מילותיי-
וחזרתי.
אז הנה אני-
לבושה תכלת,
אוהבת.
הנה אני- במלוא הדר מילותיי.
הנני- הנה שיריי.
הצלחתי-
חלפו שנות שתיקותיי.

אי בו החיים עצרו,
פיסת אדמה שטה.
אי בו מלחמת הרוחות מעולם לא פסקה,
שכן זהו מקומה-
אי המוות.
בו המתים ניצחו,
בו הלב הפועם נדם.
אי החידלון,
אי שפורצי הדרכים היו נסים מפניו.
ושם, בבית הקברות הנע,
שם- עפות להן רוחות הקרח-
ולעולם לא ישקטו.
כי באי המוות- אין שום תקווה..

שכרון חושים לא מסומם
הרגשת רחף בלי עשן
אושר אמיתי לא מזוייף
כאילו הנשמה נולדה מחדש.
אהבה ענקית שלביטוי הובאה
חברה שעוזרת בעת צרה
ידידים שיכולים גם לדרדר
פסיעות אפורות וצעד עיוור.

לא, הוא לא מת
הוא ישן,
אך המוות קרוב
לשאוף יותר מידי זה לא תמיד טוב.
הוא כל כך התאמץ לצאת בסדר
אך הם חנקו אותו בחיבוק דוב,
ולא היה לו סיכוי.
הם כלאו אותו כמו אריה בגוב,
והוא לא יצא בחיים.

שדה ירוק,
נשמה אבודה.
השמש זורחת
אך בפנים אפלה.
רואה הילדה,
במבט דומע
את כל השלמוּת,
היופי, הרוגע.
ייאושה גובר
צונחת על דשא
כואבת את האושר,
שאינו מנת חלקה.
והיא מתוסכלת
מדוע- מדוע רק לי שחור?
והכל מבחוץ כה פורח
מדוע- מדוע רק לי אין אור?
שדה ירוק,
נשמה אבודה.
השמש זורחת
אך בפנים אפלה.
מדוע?!

הבט בם אז
והבט בם כעת
החיוך הרפה
הרצון לאותת
 
ראה מה עוללנו
דור פרוזק
פניהם הזקנות
המבט שניתק
 
הבט בם אז
והבט בם כעט
להיכן הגענו
ומתי נתמוטט.
 
 
 
 
(מחפשת מילה אחרת במקום "זקנות" , אם למישהו יש רעיון:) )

עוֹד צַלָּקוֹת,
הֶלֶם קְרָב
וּכְאֵב שֶׁפּוֹעֵם בָּחֲזִית.

עוֹד חִיּוּךְ,
שֶׁלְּעוֹלָם יישאר
הוּא כוּסָה בַּשָּׂדֶה בְּטַלִּית

עוֹד הַצָּגָה,
מְצִיאוּת עֲדִינָה
עוֹד שְׁקָרִים שנורו מִתּוֹתָח

וְהִיא שָׁם,
נרעדת, בּוֹהָה,
בְּמִטְוָח הַיּוֹרִים בְּאֶקְדָּח.

כַּוָּנָה חֲסְרַת אֶמְצָעִים
קֻבִּיָּה בְּשָׁחֹר לָבָן
וְכֹל הֶעָתִיד מֻטָּל בְּגוֹרָל
שֶׁל מַטִּיל בִּלְתִּי מִיּוֹמָן

הַהִמּוּר עַל מָוֶת בָּרוּר
קְלָף עַל דֶּלֶת הַסַּף
הַבַּרְזֶל מוּתָךְ וְנוֹזֵל עַל פָּנַי
בִּכְאֵב שֶׁלֹּא ינוצח

מבעד לַיָּם מְחַכָּה עִיר זָהָב
בָּהּ יוֹדְעִים לְסוֹבֵב אֵת הַזְּמַן
וְעוֹרֵב שניקר אֵת עֵינֵי הַמַּלְכָּה
כְּבָר

שְׁנֵי בָּתִּים מִשָּׁם
אֲנִי רוֹאָה
שְׁנֵי בָּתִּים אַחֲרוֹנִים
לִפְנֵי הַגָּדֵר

חֹשֶׁךְ
הָאוֹר בִּקְצֶה הַהַר דּוֹלֵק
וַאֲנִי תּוֹהָה
אִם גַּם הֵם מְפַחֲדִים
בַּלֵּילוֹת

אִם גַּם עֲלֵיהֶם שׁוֹמְרִים
בְּנֶשֶׁק

שְׁנֵי בָּתִּים
מִשְׁפָּחָה
כְּפַר שָׁלֵם
שִׂנְאָה

וְהָאוֹר מֵחַלּוֹנוֹתֵיהֶם,
הַחַשְׁמַל
מאיתנו-הַפַּחְדָנִים.

האחרונה - שנשארה
הלכה
מותירה אחריה עשרה
כואבים,
ושניים יותר

כניסת שבת
רֶוּויָת עצב
ושמחה
תכריכים חדשים,
מפה לבנה.

וכאשר נידלקו הנרות
נשכח הכאב
עד בוא ערב המחר.

ל-פ.

בכל שאעשה תכאבו
לאן שאלך- תבכו
דרכיי אינם כרצונכם
איני נשמעת אליכם.

נוכחותי ממלאת צער
את ביתי שהיה
ובכל צעד
תזכרו את מה שהיה.

מעשים שעשיתי ועדיין עושה
חרותים על לוח ליבכם המדמם
לא אצליח לרצותכם
בלי שאותי זה יקומם.

חיי אבודים
רגשות אשם מחוררים את ליבי
לעד ארגיש כך
ואין תקווה לחירותי.

אחלוק סודותיי עם הים
אבוא ואתנחם בו
והוא יקשיב.

הים-
גליו כמו יסכימו עימי,
גליו כמו נושקים לגופי.

ורקיע חובק לים
אך סודותיי ורָזַי
אינם מועברים בחיבוקו הקר.
רק לי ישמור מקום במצולותיו,
ישמור מקום בליבו.

טבעת חנק מתהדקת על צווארי-
לא נותנת מנוח,
ואני אינני יודעת
מהיכן אקח את הכֹח.
אקדח מכוון אל רקתי
קר, כסוף, אכזרי,
ואין לאיפה לברוח, אין מילוט
נותרתי בודדה לעצמי.
כל הנשק שבעולם
מַפְנֵה אני במוּדע אל...
אֶלֵי?
ואמות בתוך סיוטיי.

וכי יש לו לאדם-
בלי געגועיו?
וכמה שידחקם לסתר ליבו-
יחזרו ויתעצמו בו,
כי אין לו לאדם בלעדיהם.
וכמה שינסה לאבדם,
לשכחם,
יצופו ויעלו בו
ולא יתנו לו מנוחה
כי אל לו לאדם
בלי געגוע הנפש עצמה.

מטפסת במעלה ההר
מקווה להגיע לפני חשיכה
ומאמצת את גופה החלוּש
משנות סבל רבוֹת
וכמו תמיד היא עדיין עולה,
מתקדמת בקושי ובאיטיוּת
היא לא תוותר-
לא עכשיו.
היא יודעת שלפסגה ממש
לא בטוּח תגיע
אך כל שניית מאמץ שווה
כל רגע משתלם.
ומהוּת חייה היא הליכה
לצעוד לעוֹלם תמשיך
היא לא תעצור-
לא עכשיו.

נעולה
ניצבת המגירה
מבצעת היטב
את שדרשו ממנה.
ובתוכה
מוחבאים רסיסיי נשמתי-
שיריי.
והם שם
כל כתבי ידי
הנכתבו להם ביד רועדת
מלאי דמע.
והם שם
כּל כְתַבַי
שכתבתי בשעות שמחה
ועליהם טיפות דמעת אושר
נעולה המגירה
סגורה על בריח
בה אוצרי שלי-
היקר מזהב.

מול קיר האבנים
ניצבת לה בוכה,
ורק אתמול-
הייתה כלה.
מול הכותל האדיר,
שריד בית מקדשינו,
שפכה את שבליבה-
מתפללת.
ורק אתמול הייתה הילדה לכלה,
רק אתמול!
והיום- מתייפחת. בוכה. נאנחת.
ואהובה- רק הוא שבשמיים.
ומבקשת
שיישמע תחינתה,
תחינת כלה שכולה-
ויֶענה.ומבטה חוצב קירות
אהבה שנגוזה מבעוד מועד.
ופונה אליו שנשאר לה-
אהובה שבשמיים

ובמֵראה
יִרְאֶה דמותו
יִרְאֶה מעשיו.
ושם-
יבין שליחותו.
ובמים
תשתקף לה דמותו
כל שנות חייו.
ובהשתקף-
ידע מהותו.
וברקיע
תעוף דמותו
תנשום אהבה.
ובמעוף-
תתאחה נשמתו.

מנסה לברוח, עם האובדן לא להתמודד
כוונותיכם טובות, אך לא תצליחו לעודד.
אני בתוך ליבי השבור עוברת, בין רחובות הדם
והשדרה ריקה, אין בה נפש אדם.
כאבי שלי קורע ארץ ורקיע,
ואיך אתגבר? כיצד לשלווה אגיע?
חיי נמשכו עד עכשיו במציאות מדומיינת,
וכעת התעוררתי לאמת הכואבת.
להירדם שנית איני מסוגלת.

אנשים מפחדים להיות עם עצמם. ככה זה בעולם. הם מחפשים כל הזמן את הרעש ושאון העיר. אין לבד. כי כשלבד- הם כנים עם עצמם. הם רואים את ציפור נפשם הזועקת, נחשפים לנשמתם- ובורחים. כי בהווה אנשים לא מתמודדים. בהווה הם בורחים, נסים על נפשם. נסים מנפשם.לפעמים אני יושבת, חושבת ומנסה להבין מה תעזור הבריחה. ובינתיים הרי הכל רק יגדל. יקבל מימדיי ענק. והם- אינם חושבים. הם פשוט מפחדים להיות עם עצמם.
אנשים מפחדים

עכשיו מתחילה לכאוב את מותך,
מניחה הנר על קברך.
ועד עתה מתת ככל האדם,
והנה קול חרחורי גסיסתך התלויה נדם.
עכשיו מבינה כי ידך בדבר קשורה,
כי במוות בחרת ללא שאלה.
וכעת מה שהיה אינו חשוב,
אתה זכרון, אתה עבר עצוב.

זה אתה שנשארת
לעדות.
לזכר.
זה אתה ששרדת,
אתה שניצלת.
הצל הנותר.
פליט ציפורניי הנשר.
זה אתה שאהבוך
עד תום.
עד כלות.
זה אתה שברחת,
אתה שהיית.
היחיד שנותר.
הגיבור, הניצול, האות.

זירת הקרב של החיים
לוקחים הימורים, אולי מפסידים
לא משנה, כי אין כלום בפְנִים
רק מתוסכלים, ובלב אין מרגש
מפתחים ציפיות- אולי למשהו חדש
תוקפים ידידים מתחברים לאוייבים
בזירת הקרב של החיים נשארים עלומים
בסוף יגלו אותכם
השקר יתפוצץ בּפַּנִים
אין איש שיעמוד לצידכם
יצאתם הרוסים.
אין תומכים, אין עוזרים,
נשארתם בדד.
בזירת הקרב של החיים-
אתם
בעצם

נמאס
להגיד שנמאס לי-
לבכות בליל חורף סוער.
נראה
שהכל כרגיל מבחוץ-
אך בפנים הכאב בי בוער.
כולם לי רוצים לעזור
לתת אהבה וגם חום,
ואני מתחמקת בורחת רחוק
למקום בו איש לא יזכור,
אותי.

היא הולכת בחושך, באור
היא צועדת תמיד, מבלי לעצור
היא פוסעת בתוך שְֹדֶה מוקשים בוער
כי הלב צמא, היא מחפשת משהו אחר.
היא טובעת בים שאלות בלי תשובות
היא נחנקת מזרם של דמעות מרות
היא אובדת במבוך ההרס והחידלון
אך היא לא עוצרת, היא בדרכה לניצחון.
כבר שנים היא יודעת,
כבר יוֹבל ללא נחת,
כבר דורות מתמודדת
כבר נצח ממשיכה המשמרת.
ובאותו מסלול היא תמשיך ללכת
ובאותה

את השיר הזה כתבתי והלחנתי, אבל אין לי אפשרות כרגע להקליט ולהשמיע לכם את המנגינה,
כך שבינתים זה רק מילים..
לאל..=)
1) תני חיוך ילדה טובה
תני חיוך תיהי שמחה,
עולם רחב וכה מאיר,
מחכה בחוץ.
2) מתוקה ילדה שלי
צאי לחוף תיווכחי,
ותראי אהבה,
שטה במרומים.
פזמון: ואז תראי שבעולם,
יש אושר כה גדול!
ואז תראי שבשבילי,
אֵת הכל!
תלמדי שבניגוד לכעס

קופסאות כדורים לאין סוף
מאלפיי סוגים ומינים
ונוכחות שארית האני
מתפזרים ואט אט נמוגים.

גלולה אדומה לבנה החלטית
מספרת זוועות קודמות
אך אני לא שייכת
זהו רק צירוף טעויות.

איפה אני, היכן נעלמתי
נוצרת שנאה עגולה
אולי עם עוד כדורים
יכניסוה לֶקופסא

ותחליק בגרוני אָחֶרֶת,
שעדיין לא נוסתה.

מילה שנשאבת
לתוך אינסוף הכחשות
ילד שיודע באמת
מה יקרה בסוף

ואת המילה שריצדה אז,
מחפשת מקור זיכרון,
ימצא נער בעולם אחר
שיכתבה על זרועו

נסיכה רציתי להיות,
לא ידעתי של מה
ותמיד חלמתי על כתר מלכות
על שרביט ושמלה לבנה.

בשנות ילדותי
זו הייתה אגדה
לא חשבתי
שאצליח להגשימה.

אכן- הצלחתי-
אך בחלומותיי השחורים
לא ראיתי עצמי
נסיכת רוחות רפאים.

נסיכת דכאון
נסיכת עצבות-
עם כאלא חיים
מי רוצה מלכות?!

כל היום שקועה
במרה שחורה
חושבת מה יכלתי להיות
מביטה

ודמעה
דמעה גדולה
ניגרת מעיני האחת
ויוצרת אחריה שביל רטוֹב
שביל מלוּח.

ואחריה- לפתע
נפרץ לו סכר דמעותיי
ובכי עז יוצא לו

מזלי- שרק עין אחת לי,
אחרת הייתי שוחה בנחל דמעותיי,
או שמא טובעת בו?

כל אדם בכמיהתו
כל אדם בשתיקתו
וינסה שיִרְאֶה ויבין
רגשות חברו, רגשות עצמו.
האדם באהבתו
האדם בשנאתו
וישלוט ביצרו וידע את יצרו-
יחשל את ליבו.
כל אדם בכאבו
כל אדם בפצעיו
ויַרְאֶה לעצמו ויַרְאֶה בשבילו
שיעזרו לו ידידיו.
האדם באושרו
האדם בשמחתו
האדם בחיוכו,
ויחלוק עם חבריו, ויחלוק עם עצמו.

השתיקה אינה מפחידה,
כבר לא,
ופעם היו בני אדם
ונסוֹגוּ מן הרעם שבשקט.
והיום אנשים מבינים,
העולם השתנה,
והדממה כבר אינה מאיימת.
כבר לא.
וזעקוֹת שזעקתי מעומק הלב-
אך בשקט
בעוֹלם ההווה נשמעות,
כי היום-
כבר לא מפחדים משתיקות.

והדף הלבן
נצבע בכל צבעיי מילותיי-
צבעיי חיים.
והצבעים
נופלים במורד המפל-
מפל אהבה.
והאושר שלי
ברקיע התכול-
שמיי אהבה.

ושם
אני שומעת הקולות,
מריחה את הצבעים
וטעם דמע מלחלח את שפתותיי
ושם
עולם שלם אני בונה
ונוגעת בציוץ הציפורים
בכף ידי.
ובנהר דמעותיי
מפכפכת אהבה
וכל צבעיי הקשת
משתובבים כילדים
בעת טפטוף יורה.
ושם אני שומעת
את קרני השמש
ושם אני רואה
את האושר הטהור.

פורע החוק
על גב סוסו השחור
קול נפץ אקדחו
וקול ההמון הזועק
יחיד הוא
ואויביו רבים
אין שני לו
בעבירה על חוקים.
הוא בעצם לבד
ילד, רק ילד קטן
עובד על עצמו
אינו נחל איתן
אסור להראות- אֶת שהוא מבפנים.
השודד הגדול
נכנס לעיירת איכרים
בוזז, הורג ומשחית
בורח ואינו נתפס
וכך נמשכים
חייו מלאי הרִיק- הוא יודע
אך כלפי חוץ
לובש רק את מסיכת

ילדי,
כמה שאגונן-
לא אצליח להצילך ממצריים חדשה.
כמה שאשתדל-
לא אוכל לדעת מתי תתחיל הרעה.
ילדי,
אעשה כמיטב יכולתי-
אך יום המחר חושף לוע ארי.
ילדי-
הכי שארצה-
לא יספיק.
הכי שאשמח-
לא ימשיך.
ילדי שלי,
עולם אכזר, עולם נורא-
אל תפנה אחורנית
אל תשוב חזרה.
כי כמה שאוהב, אנסה ועלייך אגן-
לא אוכל לשמורך תמים ונושם.
תתעורר ילדי ופתח

ואתמול
זוג עינייך הגדולות-
שעוד לא ראו דבר,
והן תמימות-
הביטו בי בחיוך.
ואתמול
עוד הרמתיך אלי-
חיבקתיך קרוב קרוב,
ואתה כמו ידעת-
צחקת אהבה.
והיום
עם שחר עלה-
לפני השמש התעוררה,
לפני הודעת-
והלכת.
והיום
עינייך שוכנות התום-
לא הביטו בי יותר,
פסק זוהרם.
נכבו חייך בפתע.

בהביט העיניים זה על זו,
בהיפגש המבט בינות עשן וכאב,
ירדה נבואה לעולם,
וכל העצב נמוג.
בהרגיש הלבבות זה אל זו,
בשניית הבזק ניצוץ נשמה,
נשם העולם אוויר אהבה,
והשנאה נעלמה לה.
ובינות עפר תחת רגלי אוהבים,
בין שביל דרוס ופרוץ,
העולם ידע אהבה מהי,
ואבד כעס הבריות.

והמילים שלי.
המילים האהובות שעד כה ביטאו
ועכשיו ננעלות בתוכי- ממאנות לצאת.
והמילים שלי- שאיני מסוגלת להעלותן לכתב-
והן יוצאות כרסיסי דמעות אלי נייר.
ומילים אלו- שעד כה סירבו לצאת-
הנה הן פורצות בלי מחשבה-
פורצות ללא שליטה.
פורצות, מתגלגלות כקול הרעם בשמי חושך
ואני שומעת.
שהרי- אלו הן דמעותיי.

כל יום מוסיף אבן לחומת חיי.
כל אבן- אהבותיי.
כזבתי מִחֵכוֹת להם-
מִחֵכוֹת לידידיי.
כל דקה מחשיכה את עיניי.
כל דקה - אכזבותיי.
לא עוד אמתין להם-
אמתין באנחותיי.
כל שנייה מותירתני לקול גסיסותיי.
כל שנייה - ודמי בעורקיי.
כי לאחר זאת לא אשאר בחיי.
לאחר זאת - נמוגו תקוותיי.

זה לא ישפיע
זה לא יפריע
אני אמשיך כרגיל.
זה פוגע
הורס
מקלקל ומרגיע
לי כבר אין מה להפסיד.
גם אם אפול
אהרוס את הכל-
אולי זה רק לטובה.
אין איש שאכפת לו
ממש באמת
אני די אבודה.
לא מושפעת
לא מופרעת-
אשליה! הזיה! נסחבת איתם.
לא אוכל להמשיך כמו כולם...

"מי אני?"
אז שואלת ילדה אבודה
"מי אני?"
התהום לפניה פעורה לרווחה
רק הקשיבי- ילדה אבודה
אל תקפצי!
"את לא באמת את"
לוחש מצפונה של ילדה קטנה
"פסעי אחורנית"
כי יש עוד תקווה
אז תדעי- ילדה אבודה
שיש עוד סיכוי.
"אל תוותרי"
עוברת ציפור מעל לראשה
"אני איתך תמיד"
ילדה אבודה
אבודה...
הרימי ראשך!
ילדה, ילדה
אל תוותרי---
אך מאוחר.
ילדה

יש הרבה אנשים, כמעט כל בני האדם, שתלויים במישהו או במשהו מסויים. הם לא יבצעו דברים אלא אם ציוו עליהם לעשות כך. הם אינם הוגים בראשם רעיונות גדולים, כאלו העשויים לשנות את חייהם או את חיי האנשים הקרובים אליהם. בקיצור, הם אינם אנשים. הם רובוטים. ואני אינני כזה. בכלל לא.
אנשים נוהגים לגבש דעה על אופיי בחמש השניות הראשונות שהם רואים אותי. לרוב, הדעה אינה חיובית. בעצם, אף פעם הדעה אינה חיובית. אני מניח

מילים הנכתבות על הדף
ינסו להביע רגש עמוק-
היצליחו?
הן אינן חשות זאת על בשרן האפור
שכן מעולם לא זכו-
לאהוב.
כל הזכרונות הנצורים בלב
וכי אוכל להעלותם בשירה-
האוּכל?

אהבה.
אהבה.
עוצמה.